היה זה לפני כשבעה חודשים, פגשתי יהודי יקר, אברך צעיר, וכך הוא סיפר לי:
“אני גדלתי להורים טובים ומיוחדים, הורים של אור ואהבה. יחד עם אחיי ואחיותיי גדלנו בטוב ובאור. אחד הדברים העיקריים שהיו אצלנו בבית היה שבכל מפגש משפחתי, הורי לעולם לא דיברו על אף אחד. לא לשון הרע, לא דיבורים רעים על מריבות של חסידויות, מריבות של מפלגות. כל מה שקשור למחלוקת, שנאה, פילוג – לא היה אצלנו בבית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אז מה כן היינו מדברים? היינו מספרים במפגשים – כל אחד בתורו – את החוויות שלו בזמן האחרון: בדיחות, צחוקים, תופעות מעניינות בעולם. אבל שוב, כל מה שקשור לרוע, פילוג, כאב, מחלוקת, עדות, חסידים, ליטאים, חילונים, דתיים – לא היה. אפילו שלמדתי בישיבות, ושם היו מדברים על הכול – אצלנו בבית היה משהו אחר.”
והוא המשיך לספר:
“התחתנתי לפני כשנה. אשתי אישה טובה, אין לי שום תלונות עליה. יש לי רק בעיה אחת שממש מקשה עליי וממש משפיעה על הנפש שלי. יותר נכון – גורמת לי להרגיש רע בסעודת שבת, רע במפגשים משפחתיים אצל המשפחה של אשתי.
ויותר נכון – אני לא יודע מה יהיה כאשר יהיו לנו ילדים ויגדלו. אני חושש מהיום שבו יהיו לנו ילדים; אני לא רוצה שהם יגדלו על מה שאני רואה היום במשפחה אצל אשתי. ‘אני מפחד מהיום שבו הילד שלי ישב בשולחן, ישתוק – ויחשוב שזה החיים’. ‘והמחשבה הזאת… היא הדבר היחיד שגורם לי לא לישון בלילה’.”
תקשיב, כשהגעתי לשם, זה לא רק היה שונה במעט מהמשפחה שלנו, אלא שוני של מאה ושמונים מעלות. אצל המשפחה של אשתי הדיבורים היו רק ורק על אחרים. כל הפוליטיקה הכי מכוערת. הם דיברו על מחלוקת, על רבנים, על אדמו"רים. כל רוע, מחלוקת, שנאה ופילוג שיש בעולם – היה מונח על השולחן.
ואני הייתי אומר לעצמי בראש: למה ככה? למה ככה לחיות? למה רק לדבר על מחלוקת, לשון הרע, רכילות, שנאה? למה? למה לא קצת אור, אהבה?
אותי חינכו הפוך לגמרי.
בהתחלה הייתי שותק מרוב הלם. פשוט לא היה לי מה להגיד. זה לא אני ולא מה שחינכו אותי. מה אני אספר להם? איזה לשון הרע חזק ששמעתי על השכן החדש? על הפילוג בחצר מסוימת? זה פשוט הגעיל אותי.
גיסי עוד אמר לי לפני כולם: ‘למה אתה שותק? תדבר, תשתתף בשיחה איתנו’. אבל אני המשכתי לשתוק. מה אני אסביר לו? שרק מלשמוע אותם מדברים – הלב שלי מתכווץ. כמה רוע אפשר לדבר בסעודת שבת אחת?”
יש שתיקות שהן בחירה, ויש שתיקות שהן הגנה.
“אשתי, יום אחד, פתחה איתי שיחה ואמרה לי שהיא נפגעת מזה שאני כמעט ולא משתתף בשיח המשותף שיש בסעודת שבת ובמפגשים המשפחתיים. היא בכלל לא הבינה למה. אמרה לי: ‘תראה כמה שמח אצלנו. אף פעם לא משעמם. מעניין. כל פעם נושאים חדשים’.
אצלי זה היה בדיוק ההפך.
לא יכולתי להתאפק. אמרתי לאשתי בעדינות: אני מאוד אוהב אותך ומעריך אותך, ואין לי שום דבר נגדך. אבל זה לא אני. אולי הבעיה בי, שכך חינכו אותי הורי. קשה לי לשבת סעודה שלמה ורק לרכל ולדבר על אחרים: הוא התגרש, הוא נהיה חולה, מפלגות, עד כמה העיר דפוקה, חברי כנסת שהם לא בסדר וגנבים. אני לא מסוגל לדבר על נושאים שהם מדברים, ולא לשבת מספר שעות ורק לדבר על נושאים לא טובים. אני אוהב לדבר על אור, אהבה, צחוקים.”
אשתי, הוא מספר, בהתחלה נפגעה ממה שאמרתי, כי בעצם דיברתי על המשפחה שלה – שהם כאילו לא בסדר. אבל יש לי אישה מיוחדת, רגישה וחכמה.
“היא נשמה עמוק ובסוף אמרה: אני מכבדת אותך ומעריכה אותך שאתה לא רוצה לדבר לשון הרע ורכילות, ואתה רוצה אור ואהבה. אבל בכל אופן, זה קשה לי שבעלי שותק בסעודת שבת. אני אשמח שכן תשתתף בדיבור בסעודת שבת.
ובגלל שאני מבינה אותך – בוא תתחיל אתה לדבר. תדבר אתה מה שאתה רוצה שידברו. תדבר על צחוקים, על אור, על אהבה. תתחיל לשאול את האחים שלי איך היה להם השבוע. בוא תנסה, והלוואי שתצליח לנתב את השיחה לאיפה שאתה רוצה.”
אני מספר את הסיפור הזה כי אני שומע על כל מיני סגנונות של משפחות. ותדעו – אם אתם רוצים לגדל ילדים בריאים, ובעצם גם אתם להיות בריאים בנפשכם, תדברו על חיובי, על אור.
כמובן שאני לא קיצוני. אפשר לדבר גם על נושאים שלא תמיד נחמדים. השאלה היא: מה הקו שמוביל את השיח?
ילדים שגדלים לשיח שבו מדברים רק על הרע – הם ילמדו למצוא רע על עצמם ועל אחרים. וכאשר הם יתחתנו, בבני משפחותיהם, גם שם הם יראו את הרע.
ואין דבר שהורס את הנפש כמו להיות בסביבה רעילה. סביבה רעילה – זה לשבת ולדבר ליד אנשים שרק מדברים על רוע, שמחפשים את הרוע שיש בעולם ואצל אנשים.
הנפש של האדם, ובפרט של ילד, מאוד מושפעת מדיבור. אנחנו מדברים טוב – אנחנו נרגיש טוב ואור.
ילד שגדל ושומע בסעודת שבת דיבורים נגד רבנים, חסידויות, מפלגות, לשון הרע על אנשים – איזו נפש תהיה לו? איך תתעצב נפשו? האם הוא יהיה אדם חיובי, מלא אור? או הפוך: ילד שכך גדל, הוא גדל להיות אדם ביקורתי, שמוחו תמיד יחפש מה רע בחיים, לא מה טוב שיש בחיים.
אותו יהודי שהגיע אליי סיפר לי שהוא באמת שמע בקול אשתו. הוא התחיל לדבר כפי שהיה רגיל בבית הוריו. הוא לא שינה את המשפחה שם, אבל הוא התחיל להכניס שם קצת אור. והאווירה שם התחילה להשתנות.
במקום שיחות על מחלוקת ועל קושי, התחילו לדבר – כל אחד לספר על עצמו, לשתף. התחילו להגיד קצת בדיחות.
עכשיו מגיע חנוכה. חנוכה זה זמן שאנחנו יושבים יחד עם הילדים, זמן של משפחה.
אנחנו רוצים להחליט – איזה ילדים אנחנו רוצים לגדל? ילדים של אור ושל אהבה? או ילדים שיגדלו על שנאה לאנשים, לחסידויות, לרבנים, למגזרים?
ילדים לא מחונכים רק ממה שאומרים להם, אלא ממה שמדברים לידם. לפעמים אין צעקות, אין מכות, אין דרמה. יש רק דיבור קבוע, חוזר, שמקטין את החיים. וזו אלימות שקטה. רוב ההורים לא מחנכים לרע; הם פשוט לא שמים לב למה שהם מחנכים אליו.
תזכרו – שולחן שבת הוא לא רק מקום של אוכל ודיבורים, הוא המקום שבו הנפש מתעצבת. יש ילדים שגדלים בבית שבו שולחן שבת הוא מקום של חום, ויש ילדים שגדלים בבית שבו שולחן שבת הוא בית־משפט. ושם, בלי שמרגישים, נחרצת נפש.
ילד ששומע כל שבת כמה העולם רע, כמה אנשים מסוכנים, כמה כולם טועים – לומד לא רק לחשוד באחרים, אלא גם בעצמו. ולפעמים ביקורת הופכת להרגל. לא מתוך רוע, אלא מתוך התמכרות. וברגע שההרגל הזה נכנס הביתה – קשה מאוד לשמוע קול אחר.
ואל תשכחו – גם בשבילנו. לא פחות מאשר בשביל הילדים. כשאדם מדבר טוב ואור – נפשו נרפאת. היא מתרככת. הוא נהיה אדם טוב יותר, חומל יותר, שמח יותר.
אני בכלל לא מדבר עכשיו בקטע הרוחני – מה נכון לדבר ומה לא נכון לדבר. אני מדבר על הנפש.
קודם. בשביל עצמנו. בשביל הילדים שלנו. ובשביל הדורות שיבואו אחרינו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום ומבורכת. מאחל לכם ולי שנדע תמיד לראות בעצמנו ובאחרים את השמחה, את האור ואת הטוב שהבורא שם בעולמנו.
תזכרו: תמיד יהיה רע, ותמיד יהיה טוב — השאלה היא על מה נדבר, לאן נסתכל, ובמה נבחר להתמקד. ושלא נשכח שהכול, בסופו של דבר, לטובה.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות