במשך עשרים ימים גורליים, בין סוף אוקטובר לתחילת נובמבר האחרון, ניקולא סרקוזי, הנשיא ה-23 של צרפת ומי שהיה פעם הסמן הדינמי והאנרגטי של הפוליטיקה האירופית, מצא את עצמו מופשט ממעמדו והפך לנאשם מורשע ואסיר בכלא לה סנטה בפריז.
כליאתו, שהגיעה בעקבות הרשעתו בפרשת המימון הבלתי חוקי לכאורה של קמפיין הבחירות שלו מ-2007, הייתה אירוע חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית הצרפתית, שסימן פרק אפל ואישי עבור המנהיג לשעבר.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כחודש לאחר שחרורו, סרקוזי משיק את יצירתו הכתובה, "יומנו של אסיר" (Journal d'un prisonnier), המשתרע על פני 216 עמודים. הספר, שנכתב בגוף ראשון בין כותלי הכלא על ידי מי שהיה לרגע קצר אסיר מספר 320535 הוא מסמך וידוי אישי, פוליטי - ואפילו רוחני, המציע מבט נדיר אל נפשו של מנהיג בעיצומו של משבר בלתי ניתן לתיאור. סרקוזי מצהיר כי המאסר היה "חוויה קשה שניסיתי להפוך אותה לפרודוקטיבית ככל האפשר".
והוא אכן עשה זאת. לפי דיווחים בצרפת, הספר שהושק ביום רביעי השבוע אזל ברוב החנויות ששיווקו אותו, שעות בלבד לאחר שעלה על מדפי חנויות הספרים.
הכניסה לכלא מתוארת בספר כחוויה מטלטלת, בה נאלץ סרקוזי להתמודד עם מציאות קודרת, אחידה וחסרת פשרות. הוא מתאר את תא הכליאה שלו, תא סטנדרטי בגודל 12 מ"ר, ואת האווירה הכללית ששררה במקום: "הייתי המום מהיעדר כל צבע. האפור שלט בהכול, טרף הכול, כיסה את כל המשטחים. המגע הראשון היה קשה".
האפור, הדומיננטי והטורף הזה, שמתאר סרקוזי בספרו אינו רק גוון קיר, אלא תיאור למציאות חסרת החיים והתקווה שמסביב. ובעוד שהיה ניתן אולי לצפות לשקט בכלא, מקום מבודד ומנותק, סרקוזי מגלה את ההפך המוחלט: "אני שוכח את השקט שאינו קיים בסנטה, שם יש הרבה מה לשמוע. הרעש הוא לצערנו קבוע, אבל בדומה למדבר, החיים הפנימיים מתחזקים בכלא", חושף 'סרקו' טפח מסערת הנפש אותה חווה בין ארבע קירות בטון.
רגע אחד, מטלטל במיוחד, נצרב בזיכרונו מיומו הראשון: כאשר פתח את החלון, שמע אסיר ש"הלם ללא הרף בחלון התא שלו בחפץ מתכתי". סרקוזי לא משאיר מקום לספק לגבי התחושה שעלתה בו: "האווירה הייתה מאיימת. ברוכים הבאים לגיהינום!", הוא תיאר בציוריות עגומה.
כדי לשרוד את השעמום, הבדידות והאווירה המאיימת, סרקוזי פנה לחיזוק נפשי ורוחני. הוא מספר על השפעתו העצומה של הספר "מכתב לבן ערובה" מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי, שמילותיו העניקו לו עוגן והפכו למנטרה עבורו: "כמו המדבר, החיים הפנימיים מתחזקים בכלא. אין אלטרנטיבה לאלה המסרבים להישבר על ידי קשיים או כליאה. זה הפך למנטרה שלי". הנשיא לשעבר פיתח אסטרטגיית הישרדות מנטלית שעיקרה בריחה דרך המחשבה, דרך הרוח: "נסו בכל מחיר להיות נשלטים על ידי הרוח ולא על ידי מצב הרוח של הרגע. מעל הכל, אל תישארו נעולים, ברחו דרך מחשבה, תנו לעצמכם להיסחף על ידי כוחות בלתי נראים".
בנוסף, הוא חושף כיצד האמונה סיפקה לו נחמה ונקודת מפנה: כבר ביומו הראשון בכלא, הוא התפלל, כשהוא מצהיר שהדבר הגיע אליו "כמו מובן מאליו": "נשארתי כך דקות ארוכות. התפללתי שתהיה לי הכוח לשאת את האי-צדק הזה", אמר סרקוזי.
הוא משתמש בכליאתו כבסיס להרהור פילוסופי-אישי רחב יותר, ופונה למעשה לקוראים ולכל אדם: "כל אחד צריך להקדיש זמן להרהר על המאסר, על העימות עם עצמו שהוא כופה, על הפתיחות המנטלית שהוא מאפשר, המאפשרת לאדם לחוש רגשות חדשים".
הוא מודה כי חווה "חוויה קשה שניסיתי להפוך אותה לפרודוקטיבית ככל האפשר... נהוג לומר שלומדים בכל גיל. זה נכון, כי למדתי הרבה בכלא לה סנטה, על אחרים וגם על עצמי". הלימוד הזה כולל גם התמודדות עם המטען הפסיכולוגי של שהייה במקום המזוהה עם אשמה: "טבעי למדי להיות מושפע מהאווירה הכללית של אשמה ומהתדמית שבית הכלא משליך עליך. אם לא הייתי נזהר, יכולתי בסוף להרגיש אשם רק בגלל האווירה מסביב". למרות הסכנה הזו של הידבקות רגשית, סרקוזי עומד איתן על חפותו ומתחייב להמשיך במאבק המשפטי והציבורי: "כל עוד נשמת חיים באפי, אלחם בכל כוחי כדי להוכיח את חפותי, ולא משנה כמה זמן זה ייקח".
סרקוזי מנצל חלקים נרחבים מהספר כדי להפריך בתוקף את הטענות כאילו קיבל יחס מועדף, ובו בזמן מתלונן על תנאים מחמירים, נושא שסוקר בהרחבה עוד לפני שנכנס בין שערי הכלא, כאשר התברר שהנשיא לשעבר יקבל חדר פרטי.
הוא מפרט כיצד התא שלו היה זהה לאסירים אחרים, ואף מציין עובדה שהפכה את תנאיו לקשים במיוחד: "התא שלי היה זהה לזה של שאר האסירים. הוא לא נבנה במיוחד בשבילי. שגרת יומיומי הייתה זהה, פרט לכך שהמשטר שלי היה נוקשה יותר. לכן, בניגוד לאזור הרגיל או האח"מים, הדלת שלי הייתה נעולה כל הזמן. מעולם לא יכולתי לצאת מהתא שלי וללכת במסדרון. היו לי דווקא פחות זכויות מאשר לאסירים האחרים".
הוא אף מתאר כיצד סירב בתקיפות להצעות שונות לשיפור תנאיו, מתוך רצון להימנע מכל פולמוס.
הנשיא לשעבר תיאר פגישה מתוחה עם נשיא צרפת עמנואל מקרון, חברו לשעבר שאכזב אותו כשלא הודיע לו מראש על כך שהוא נוטל ממנו את ליגיון הכבוד בעקבות ההרשעה, נחזור לזה בהמשך.
סרקוזי תיאר שבאותה שיחה, נשיא צרפת הציע לו לרצות את עונשו בבית כלא אחר, נוח יותר ומותאם יותר לצרכיו כנשיא לשעבר. "לאחר שהודיתי לו, סירבתי לכל שינוי בתקיפות ובהחלטיות. אפילו הבהרתי לו שלא אקבל 'שום יחס מועדף', וכי כל שינוי עלול לעורר מחלוקת. רציתי לציית אך ורק למה שהוסכם במקור על ידי רשויות המשפט".
בשיא הביקורת הציבורית והפוליטית, הוא מתאר את המקרה בו שני חברי פרלמנט מ-LFI, מפלגת השמאל הקיצונית בצרפת, הגיעו לכלא לבדוק אם הוא נהנה מיתרונות בלתי הולמים.
סרקוזי, שוויתר על פעילות ספורטיבית כדי להימנע ממפגש עמם, גינה את המהלך: "כוונתם הייתה ברורה: לראות אותי, לצלם אותי ובעיקר לוודא שאני לא נהנה מיתרונות בלתי הולמים... אז היו אנשים ששמו את המאבק הפוליטי לפני הכבוד המינימלי שהיה צריך להיות כרוך בכבוד לפרטיותו של אדם בכלא".
מנגד, הוא מותיר רושם אנושי חיובי דווקא מהמפגש הראשוני עם צוות הסוהרים: "ברגע שנכנסתי בין החומות, מיד הוקפתי על ידי צוות הכלא... חשתי את האמפתיה הנבוכה שלהם ואת תדהמתם למראה שלי כאסיר תחת השגחתם".
"יומנו של אסיר" אינו חף מדרמה פוליטית. סרקוזי מכוון חיצים לעבר הנשיא המכהן עמנואל מקרון, שפגש אותו כאמור ימים ספורים לפני כניסתו לכלא. סרקוזי מצהיר על סיום הידידות ביניהם באופן נחרץ: "לא היה לי מה לומר לו ולא היה לי חשק לדיון ידידותי עמו. החלטתי לסגור את פרק הידידות שלנו". הוא מתח ביקורת על חוסר התקשורת של מקרון כאשר הודיע על נטילת אות הכבוד ממנו - אירוע עליו שמע דרך התקשורת: "אם היה מתקשר אליי כדי להסביר, הייתי מבין את הטיעונים שלו ומקבל את החלטתו. לעומת זאת, אי-ביצוע השיחה אישר גישה שדמיינתי כלא-כנה לכל הפחות".
בצד השני של המפה הפוליטית, סרקוזי חושף פיוס מפתיע לכאורה עם מארין לה פן, מנהיגת הימין הקיצוני, לה הבטיח שלא יצטרף ל"חזית רפובליקנית" נגד מפלגתה. הוא מסביר את הגישה החדשה שלו לשיקום הימין כצורך הכרחי: "הדרך לשיקום הימין יכולה לעבור רק דרך רוח של התכנסות רחבה ככל האפשר, ללא פסילות וללא חרמות". אמירה זו, כמצופה, עוררה סערה בקרב גורמים במרכז-ימין הצרפתי, שראו בה חציית קו אדום וסימן להתקרבות בלתי נסבלת.
סרקוזי כדרכו, הצליח שוב להפתיע. במקום להיכנע, החליט הנשיא לשעבר למנף את כניסתו לכלא למנוע עסקי מניב.
"יומנו של אסיר" הוא הרבה יותר מסתם יומן. זהו מסמך חושפני שחודר לעומק הנפש של אדם שירד הכי נמוך שאפשר - מהמקום הכי גבוה שיש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
באותו ספר, הנשיא הימני לשעבר מבקש להפוך קלון אישי למניפסט פוליטי ורוחני, תוך שימוש בציטוטים חושפניים כדי להעביר את מסר ההישרדות והנחישות שלו, לפיו גם מאחורי סורגים, הוא מסרב להיכנע לגורלו.
ועוד מסר שלמדנו מהספר: ברגעים הקשים - גם הגוי פונה לבוראו.
0 תגובות