אאא

אנו קוראים בפרשת שמיני את הפרשה על מאכלות אסורים, החלק בתורה העוסק בהלכות התזונה. בפירוט רב, התורה מתווה ומפרטת אילו בעלי חיים, עופות ודגים מותרים לאכילה. כפי שכולנו יודעים, התורה מתירה ואוסרת חיות קרקע באופן קטגורי, ולא בנפרד, על סמך מאפיינים אנטומיים ספציפיים. בהמה שגם מעלה גירה ובעלת פרסות מפוצלות מותרת לאכילה. בהיעדר אפילו אחד מהמאפיינים האלו, חיה זו אסורה באכילה. כאשר לבעל חיים יש את שתי התכונות הללו הוא מתויג  כ"כשר".

ולכן, זה מעניין לגלות שרבותינו מתייחסים לאדם ייחודי כאל "אדם כשר". הגמרא בשבת , כמו גם במקומות אחרים, משתמשת במונח המדויק הזה כאשר היא מתארת אדם בעל אופי משובח במיוחד. במבט ראשון, שימוש במינוח זה נראה לא במקום. הרי כאמור מדובר במונח המשמש לתיאור בעל חיים הראוי למאכל. מונח זה משמש כמעט אך ורק כדי לציין מזון כמותר לאכילה. מדוע אם כן, חז"ל  משתמשים באותה מילה בדיוק -כשר-כדי לתאר אדם?

סימני טהרה שניתן למצוא בכל בעלי החיים הכשרים, מייצגים את שני סוגי המצוות. שתי התכונות האנטומיות הללו מסמלות את ההתנהלות שלנו בין אדם למקום ואת ההתנהלות שלנו בין אדם לחברו. התכונה של מעלה גרה, לעיסת הגירה, המתרחשת בתוך גוף החיה, המוסתרת מהצגה פומבית, מייצגת את מערכת היחסים בין האדם לאלוקים. מערכת יחסים זו מתקיימת בעיקר בתוך הלב והנפש של האדם.

בעוד שאחרים עשויים לזהות רמזים החושפים את רמת המחויבות של האדם, בסופו של דבר מדובר במערכת יחסים שמתעלה מעל העין הציבורית ונשארת פרטית, מבפנים - ולא מבחוץ. התכונה של מפרסת פרסה, לעומת זאת, מייצגת את הממד של בין אדם לחברו. בדיוק כפי שתכונה זו של האנטומיה של הבהמה גלויה לכל, כמעט בלתי אפשרי למלא את התחייבויותיו של אדם כלפי זולתו בהסתגרות מלאה ומוחלטת. בהגדרה, אופן עבודת ה' הזו מתקיימת בזירה הציבורית, גלויה ומזוהה על ידי הסובבים, מה שגורם לעתים קרובות לחשוף מעשה טוב שאדם עושה עבור האחר.

אדם כשר מתייחס לאדם בעל שתי התכונות. אנחנו מדברים על אחד שמאוזן בעבודת השם שלו, אדם שמטפח ומפתח את מערכת יחסיו  עם יוצרו, ובו זמנית נשאר מודע לצרכים המשתנים ללא הרף של הסובבים אותו. למרות שהדבר אולי נשמע כמו מטרה קלה להשגה, כפי שכולנו יודעים, המציאות רחוקה מזה. אנשים שומרים על מחויבות איתנה ביחסיהם עם אלוקים, אך נאבקים להפגין את אותה מסירות כלפי אחרים. יחד עם זאת, אנשים מסוימים מודעים כל הזמן לאחרים וחומלים על צרכיהם, אך אינם מצליחים להקדיש זמן ותשומת לב מספקת לצמיחה הרוחנית האישית שלהם.

כאשר אנו לומדים את חוקי הכשרות ומתמקדים במה שהופך בעל חיים לכשר, נחשוב על הכשרות האישית שלנו, בתחומי בין אדם למקום, בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו.