אאא

בשנה שעברה בערב שביעי של פסח הייתי בתקופה מורכבת ומאתגרת, בעיצומו של מעבר דירה מתמשך ושלל אתגרים נוספים, מותש ועייף (זה אני עדיין...) והחלטתי לעשות ניסוי חברתי.

"הגעתי למסקנה", כך כתבתי ושיתפתי מספר חברים, "שיש מצב גדול שאם הייתי בקריעת ים סוף, אני הייתי כנראה מהקבוצה הצינית והמרירה הזו שמקטרת ומתגעגעת למצרים, שמפחדת מאוד לסמוך ו'לקפוץ למים', להתקדם ולפעול בצורה אקטיבית לנס...

איך הייתם אתם משכנעים אותי לעשות את הצעד הזה ולקפוץ למים?..." שאלתי אותם.

 

האם לקפוץ?

בגמ' מבואר שבשעה שבני ישראל יצאו ממצרים היו למעשה ארבע כתות שונות.

האחת אמרה לקפוץ, האחת תמכה בלהתפלל, אחת דגלה לחזור למצרים ואחת ביכרה להילחם חזיתית במצרים ולעבור לעמדת התקפה, בגמרא מבואר כי לכל כת הקב"ה ענה, כשהוא מכוון אותם לכך שהברירה היחידה עבורם היא לקפוץ למים ולא לבחור בשאר האופציות.

נשמע מפתיע. הלא כולם שם עברו שיעור עצום באמונה...

עשרת המכות, יציאת מצרים, ועדיין כשמגיע ה"Money time" להיכנס בעצמם לים הם עדיין התחלקו לכתות, שחלקם תומכים בכלל לעשות פרסה...

מסתבר שעד אז הם היו פסיביים לנס והאמונה עבורם הייתה נוחה יותר, אבל פתאום זה גם דורש מאיתם משהו וצריך לגדול מזה ודי...

רציונאלית- זו הדרך וכולם כבר הבינו וידעו זאת. הקב"ה עצמו מנחה ואומר מה נכון לעשות...

אך מסתבר כי זה לא תמיד עונה לצורך הרגשי, ללב שעדיין לא נמצא שם באותו הקצב והבשלות עם ההבנה השכלית. לפעמים זה רק מעמיק עוד יותר את הפער בין המצוי לרצוי, בין השאיפה להיתכנות בפועל.

מה גורם לאנשים בסתם יום של חול למצוא את האומץ לעבור דירה, לקחת משכנתא גדולה בלי לקלל את הרגע שבחרו לעשות שינוי ולעבור דירה?

מה גורם לאנשים לעשות את ההחלטה הכי גדולה של החיים שלהם ולהחליט להתחתן עם אשה שעד לפני זמן מה לא הכירו אותה בכלל והם עומדים לחיות איתה בתרחיש האופטימאלי את מירב ומיטב שנותיהם?

 

יתכן והיינו יכולים להפיק מכאן כמה ערכים ומסרים שיושבים חזק בסיפור הזה:

א.     ללכת אחורה? אסור ללכת אחורה. "שם" כבר היינו וטוב לא יצא מזה. אנחנו תמיד צריכים להיות בתהליך של התקדמות הלאה. "מתקדם" דורש מאיתנו תפיסה של "מת- ק(ו)דם", להמית ולשכוח את העבר המוקדם, לצאת מאזור הנוחות ולשחרר... לקבל את החוויה החדשה בלי דעות קדומות עליה.

 

ב.     להתייאש? למה? תסתכל אחורה!... אם הגעת עד לכאן בניסי ניסים ועם עבודה עצמית, מה זה אומר? שאתה מסוגל ויכול ושאלוקים נמצא איתך ומלווה אותך כל הזמן. זוהי עבודת העצמה על רגל אחת.

 

 

ג.      להילחם? בשביל מה? מעט אור ומיקוד מדויק במה שנכון לעשות באמת דוחים הרבה חושך.

 

ד.     ואפילו להתפלל... נכון- זו מצווה, זה חשוב, אבל אל תטעה אפילו מול דברים רוחניים שיכולים כעת לבלבל אותך... זה עת לעשות ולא להתפלל... לפעמים יש יצר הרע שלובש שטריימל וספודיק עם זקן ארוך שגורר אותך להאמין שהקב"ה יעביר אותך שינוי בעצמו, בה בעת שהקפיצה למים צריכה להגיע מתוכך בדיוק כעת...

 

גם אברהם אבינו מול הים המדומה וכבשן האש, גם נחשון בן עמינדב מול הים האמיתי נצרכו לקפיצה קטנה שבאה עם אמונה גדולה, מעשית וחזקה בהקב"ה ובמטרה, ואז כל הים נעלם. רק אז.

 

הקב"ה מצפה שתהיה בטוח בבחירה הטובה ואחרי שאתה לוקח אחריות ועושה מעשה, תהיה לך גם ס"ד בו.

 

 

אילו היית שם...

 

אבל לא היה מדובר בשיחה, אלא בקושי שלי להתמודד ועדיין היה לי קשה לעכל רגשית את הדברים, על אף שהבנתי את נכונותם. לכן נעזרתי בר' אביעזרי כהן, מטפל מיוחד שידע להשיב את נפשי בגישה מיוחדת ומסבירה, וכך אמר:

 

כל החיים שלנו מאז שנולדנו חינכו אותנו על הרגעים הקשים של החוויה שהיתה ועל העמידה בניסיונות.

 

יצרו לנו תמונת מצב מעוותת ומוטעית לחלוטין ש"גדול" זה נחשון בן עמינדב שקופץ למים למרות שזה קשה ומנוגד לכל הגיון ולכל מה שעם ישראל בוחר לעשות לפני כן.

 

שכחו להגיד לנו שנחשון בן עמינדב זה בן אדם שיושב על הכסא שלו בבית ורואה שיוצא לו מהברז מים בעוד לשכן שלו יוצא דם, שנחשון בן עמינדב רואה שמשה אומר "חצות" וזה יוצא בדיוק חצות על הדקה ולא רגע לפני או אחרי. נחשון בן עמינדב זה בן אדם שקיבל לווריד מסרים שהכינו אותו לאותה שעה.

 

בסופו של דבר יהודי צריך לדעת ולהאמין בתוך ליבו שהוא לא נתבע ושלא נדרש ממנו שום צעד שלא נמצא אצלו בתודעה השכלית שלו שהוא מסוגל להכיר אותה כנברא, יצור אנושי שקיים עלי אדמות.

 

מי שחושב שיהודי צריך לעשות דברים שלא מגיעים אליו לתודעה הוא טועה. הקב"ה נותן לנו יכולת להבין ולהכיר בדרך שבה אנו אמורים ללכת.

 

אם אדם קופץ מדרגות באמונה או בעבודת ה' זה בגלל שיש בתוכו תחושה של אמונה בצדקת הדרך.

 

כלומר גם אם היית עומד שם בתחושה מרירה מאותם אנשים שרוצים לחזור למצרים, ככל הנראה היה לך קול נוסף בבטן שאומר "ואולי לא?".

 

לא צריך לחשוש ולפחד שאולי אם הייתי שם הייתי מתנגד לתהליך ולהתכחש לקול הזה ולקול האחר, כי אנחנו אנשים פשוטים באמת, שלא ראינו וחווינו מה שהם חוו שם.

 

וכשיגיע יו"כ ונעמוד מול מלך מלכי המלכים נדע ש"אשר אימתו על שגבי מעלה" אבל הוא רוצה שבח ממלאי קנאה, שנאה, תאווה ותחרות, שכל הזמן מנסים לחיות בתוך התעתועים של העולם הזה ודווקא זוהי הסיבה שבחר בנו ורצה בנו כך ואוהב אותנו כך וקורע לנו את הים כך.

 

לא צריך להתבלבל מכך ש"אפילו שפחה על הים ראתה"... אם אתה היית על הים והיית מתמרמר, אז הקב"ה היה מתגלה אליך לתוך ההתמרמרות ואומר לך אני אוהב אותך!...

 

זוהי תכלית הבריאה שאנו אנשים של חומר שנמצאים בעולם החומר והולכים מנסיון לנסיון ומתיקון לתיקון ומנבראים כאלה הקב"ה רוצה לשמוע הלל.

 

כולנו כאלה, גם גדולי הדור עפ"י מדרגתם, במלחמה תמידית פנימית של משיכה לכאן ומשיכה לכאן. גם לגדולי ישראל היו ויש ניסיונות. זה לא ה"בעיה" של הבריאה אלא ה"יופי" של הבריאה.

 

זה להיכנס ליו"ט לפעמים ולהגיד להקב"ה בכנות: "ריבונו של עולם, קשה לי. השנה קשה לי להודות לך, אני לא מצליח להגיע לסיטואציה הזו!"... ואז הקב"ה אוהב אותנו יותר.

 

זה להיכנס ליו"ט ולהגיד לו: "הקב"ה, אני מצטער להגיד לך שאם אני הייתי שם יש מצב גדול שלא הייתי קופץ!..." ואז הקב"ה אוהב אותך עוד יותר!... זה היופי של הבריאה.

 

זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. לחיות קרוב אליו מתוך ההתמודדות ולהגיע לתודעה מתוכנו ואם קשה לנו אז עוד יותר אוהב אותנו שמנסים ורוצים ומתאמצים ולכך נבראנו.

 

מה עשה ר' אביעזרי היקר?

 

בכלים המקצועיים הוא בעצם "נירמל" את האדם מולו, נתן לו הרגשה טובה שאף אחד אינו מושלם ומאידך שמצבו אפילו די טוב. שהוא ספג אמונה והוא חלק מהכלל, ואם לא ספג אמונה זה בגלל שהוא לא היה באותו הדור של הניסים...

   

התשובה סופית מגיעה בסוף

שיעור נוסף ומחזק קיבלתי מר' אלי וינברג שציטט את הפסוק: "וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְקֹוָ֑ק וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיקֹוָ֔ק וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽו " (שמות יד)

מה קרה פה בעצם בקריעת הים שלא היה כבר קודם לכן? הוא שאל.

מדוע זה נשמע כאילו רק עכשיו, על שפת הים, פתאום הם גילו וראו את גבורת האלוקים ?

ומה עם כל מה שהיה קודם לכן? וכי לא הספיקו להם עשרת המכות כדי לראות את שליטת הבורא על עולמו ?

התשובה היא שבעצם רק פה עם ישראל ראו את עומק הדין ואת ההשגחה העליונה שיש בעולמו של הקב"ה.

נתאר לעצמנו את היהודי במצרים, שאחר כל מכה ומכה במצרים הם יצאו לבדוק מה קרה לנוגש המצרי אישי שלו, ולמרות שמאות אלפים מתו הוא מגלה שהמצרי שהתעלל בו עדיין חי.

והנה, כבר יוצאים ממצרים וה'מצרי שלו' עדיין חי...

למרות זאת עם ישראל אינו מהרהר כשמשה רבנו אומר שחוזרים לכיוון מצרים, ולכן הוא זוכה ל"קריעת ים סוף".

ואז בקריעת ים סוף הוא מבין שהמצרי שלו ניצל רק בשביל שיסבול עוד יותר, והוא רואה את ההשגחה השלמה, כמו שכתוב במדרש תנחומא בפרשת בשלח: הרשעים שבהן נשרפין כקש והבינונים כאבן והפיקחין צללו כעופרת.

המדרש אומר שכל אחד הספיק להוכיח את המצרי "שלו", כלומר הים פלט אותם כשהם עדיין גוססים. 

רק כשנשלמת התמונה אז בני ישראל מגיעים לאמונה שלמה והם מבינים שיש דין ויש דיין.

מסתבר שתוך כדי אנו לא תמיד מבינים- צריך להמתין בסבלנות לסוף...

קריעת הים היא הסוף שבו גילו וראו היהודים ישועות בצורה מוחלטת ובכך היא מסכמת את ניסי יציאת מצרים וחג הפסח.

 

השיר שלנו

אבל לא רק "אז", טען ידידי ר' אפרים אפשטיין.

בכל פעם כשמגיעים לשירת הים ששרו בני ישראל- "אז ישיר משה ובני ישראל...", המילה "אז" נראית לו לא במקומה, הוא משתף.

מדוע מופיעה המילה "אז"?

וכי ציון העובדה שהדבר התרחש באותה נקודת זמן אינו ברור גם ללא המילה "אז"?

 

ו'אז' הוא גילה לפתע כי המילה "אז" שפותחת את סיפור שירת בני ישראל, באה דווקא להפנות זרקור לימים שלנו ממש.

דויד המלך בתהילים (קל"ה) אומר: "לעושה נפלאות גדולות לבדו, כי לעולם חסדו".

ה"שפת אמת" מגור הביא על כך את דברי הזוהר שמלמד כי במילה "לבדו" הכוונה היא לניסים שידועים רק לקב"ה ולא לאדם שאיתו ארע הנס. למשל; מי שהולך ברחוב והיה צריך להכישו נחש או כל מקרה מצער אחר, והקב"ה הציל אותו, ללא שהאדם יודע בכלל מכל מה שהיה אמור להתרחש.

 

א"כ מקשה ה"שפת אמת": במה שכתוב "לעושה נפלאות גדולות לבדו"-מה ה"לבדו" שהתרחש בקריעת ים סוף? הלא ידוע שאפילו שפחה על הים ראתה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי? הלא הנס פורסם בכל העולם, כל העממים שמעו ואפילו יתרו שמע שמועה ובא להתגייר...

מה ארע בקריעת ים סוף שידוע רק לקב"ה?

 

התשובה לדבריו נעוצה בחלקו השני של הפסוק, במילים: "כי לעולם חסדו", עם דגש על המילה "לעולם".

הנס לא קרה רק אז לשעתו.

גם אנחנו היום, 3334 שנים אחרי הנס של קריעת ים סוף ממשיכים לחיות באותו הנס.

מה שבנ"י ראו וכל העולם שמע זה את מה שהתרחש אז.

אבל הקב"ה שהוא "עושה נפלאות גדולות לבדו",רק הוא- "לבדו" ידע ופעל שהנס ימשיך להתרחש במשך כל הדורות אצל עם ישראל.

הנס של קריעת ים סוף ממשיך ומתרחש גם היום.

 

"אז ישיר משה ובני ישראל"

המילה "אז" לפי דברי ה"שפת אמת", באה לומר שבני ישראל ראו את מה שהתרחש ושרו שירה,

אבל זה רק על החלק הראשון של הנס. הם שרו על מה שהיה "אז".

אבל באמת הנס מתרחש גם היום, ועל מה שמתרחש איתנו בכל יום,את זה הם לא ראו ועל זה הם לא שרו.

הם לא שרו את השירה הפרטית שלנו.

 

כשנקרא בשבת את שירת הים, זו לא רק חזרה על מה שהיה "אז".

זו תהיה שירת הים הפרטית שלנו.

זו גם ההזדמנות הפרטית שלנו להתחבר לשירת בני ישראל מ"אז" ועד היום, ולכתוב את הבית החדש שלנו בשיר.

זו השירה של כל אחד ואחד, על הניסים הפרטיים שלו שמתרחשים באופן ישיר מנס קריעת הים שממשיך ופועל גם היום.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 

החיים של כולנו מלאים בניסים.

בריאות, משפחה, ילדים, פרנסה.

זה כל כך לא מובן מאליו.

חז"ל כבר קבעו שזיווגו של אדם ופרנסתו של אדם קשים כקריעת ים סוף.

"אין אנו מספיקים להודות..."

 

שביעי של פסח זו ההזדמנות שלנו לבקש מהקב"ה שיסיר מאיתנו את כל מה שמונע מאיתנו לשיר.

שלא יהיו לנו טרדות, משקעים ופחדים.

שנוכל ליהנות ולהתבונן בישוב הדעת בכל הטוב שיש לנו.

שנצא כל אחד מהמיצר שלו.

שלא נפחד לקפוץ למים!