קשה להתווכח עם כך שהשיטה הכלכלית הקפיטליסטית הביאה שגשוג רב לאנושות בעת המודרנית. עם זאת, בשנים האחרונות גוברת ההכרה בכך שהשגשוג הזה מלווה בשתי מגמות הרסניות: העמקת אי השוויון הכלכלי בתוך מדינות רבות, וההרס של מערכות הטבע. פחות מאחוז אחד מאוכלוסית העולם מחזיק ב-46% מהנכסים, ואילו שבעים אחוז מהאוכלוסיה מחזיק ב-3 אחוזים מהנכסים. וההרס הסביבתי כבר חוצה קוים אדומים מסוכנים של יציבות אקלימית, זיהום נרחב, והכחדות המוניות של מיני חי וצומח. המגמות האלה מקעקעות את יציבות הכלכלה והחברה האנושית כבר היום, ואם לא נמצא דרך לעצור אותן, הן יסכנו את עצם קיומה.
בפרשת בהר, נראה שהתורה מכירה במגמות ההרסניות האלה ומציבה להן מעצורים. שנות השמיטה והיובל באות לעצור שני תהליכים. האחד, שבו אלה החווים קשיים כלכליים נאלצים למכור את נכסיהם (ואף את עצמם) או להיכנס למלכודות של חובות שאותם לעולם לא יצליחו להחזיר, ושכתוצאה מכך חלוקת הרכוש בחברה הופכת יותר ויותר אי שוויונית. והשני, שבו הניצול של משאבי הטבע לצורך הפקת טובין לאדם נהיה כה גורף שאינו מאפשר למנגנוני הטבע הטבעיים לתפקד ולייצב את המערכת האקולוגית.
למרות שהפרשה מדברת בעיקר בשפה של נכסי אדמה (ונדל״ן) ובייצור חקלאי, שהיוו את רב רובה של המערכת הכלכלית בימי התורה, נדמה לי שאפשר ללמוד מרוח מצוות השמיטה והיובל שיעורים רחבים יותר לכלכלה המודרנית כולה: הצורך בהפסקה של ייצור כלכלי שמתבסס על משאבי טבע, וחלוקת התוצר הטבעי שלו לרשות הכל: האדם והחי, ללא קשר לבעלות על אמצעי או משאבי הייצור; והצורך בחלוקה מחדש של רכוש פרטי על ידי השבתו לבעליו המקוריים, מחיקת חובות והסגה לאחור של סחר בנכסים.
יש כאן קריאת תיגר מרחיקת לכת על יסוד השיטה הקפיטליסטית: זכויות הקנין על אמצעי הייצור. מצד אחד זהו צעד ראדיקלי, אך מצד שני הוא איננו מוחל כעיקרון כולל, אלא רק באופן זמני מאוד, פעם בשבע או חמישים שנה. מצד אחד התורה מזכירה לנו שלפחות במה שקשור למשאבי טבע (כגון אדמה), אין לאדם בעלות פרטית, ותוצרי הטבע שייכים לכל, לעשירים ולעניים, לאדם ולחי כאחד. מצד שני, מחוץ לשנות השמיטה, היא מאפשרת למערכת לפעול על פי זכויות הקנין האלה, אולי מתוך הכרה שהן נחוצות לתפקוד המערכת הכלכלית. האם התורה בעצם מוצאת כאן איזון פרגמטי בין המעלות והחוליים של השיטה הקפיטליסטית?
הרעיון שיש להגביל ולרסן את הפעילות של המערכת הכלכלית במידה מסוימת כדי להבטיח את יציבותה וקיימותה לאורך זמן, הוא רעיון עמוק שמופיע בפרשה באופן ברור. מדובר גם ברעיון שיש בו הכרה מדעית מודרנית. למשל ברמה החקלאית, יש כיום הבנה שחשוב להגביל את העיבוד הן בזמן והן במרחב, על מנת לאפשר לאדמה לחדש את מלאי המינרלים שבה, להגביל התרבות מזיקים, ולאפשר למגוון הביולוגי אשר תומך בחקלאות באופן נסתר להתקיים לצידה. הגבלות כאלה אולי גובות מחיר בטווח הקצר, אך בטווח הארוך הן מביאות לתפוקה רבה ויציבה יותר.
רעיון עמוק נוסף שמופיע בפרשה הוא המידה שבה צדק החברתי וסביבתי כרוכים זה בזה והטיפול בהם דורש משנה סדורה אחת. ביטוי נפלא לכך מופיע בפסוקים ו-ז בפרק כ״ה שבהם מוזכרים כל הנפגעים ממערכת כלכלית חסרת מעצורים יחד במקשה אחת: השכבות החלשות בחברה, חית המשק וחיית הבר, דההינו הטבע: ״… לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַֽאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ: וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּֽהְיֶ֥ה כָל־תְּבֽוּאָתָ֖הּ לֶֽאֱכֹֽל״.
רעיונות עמוקים אלה״נתגלו מחדש״ בעת המדרנית. הם ניצבים כיום בלב ליבה של המחשבה על ״פיתוח בר קיימא״ ותופשים אחיזה הולכת ומתרחבת בקהילה הבינלאומית. כדאי לזכור שהם הופיעו לראשונה ובצורה ברורה כל כך בתורה.