בפרשת בהעלותך, דווקא לאחר היציאה למסע הראשון והחגיגי עם המשכן, בני ישראל יורדים לאחד השפלים העמוקים שהתרחשו במהלך מסעותיהם במדבר. חוסר שביעות הרצון של העם, והאסון שאליו הוא מוביל, הם כמשל מובהק לתרבות הצריכה שלנו בעידן המודרני.
ראשית, הן הצריכה המודרנית והן תלונות העם מבטאות תאווה ולא צורך אמיתי. העם מתלונן על מחסור במזון: בשר, דגים וירקות גינה מסוימים אשר אופייניים למצריים. תלונות דומות על מחסור בבשר ולחם נשמעו מהעם גם זמן קצר לאחר יציאת מצריים, אך אז עוד לא היה המן, והעם חשש מפני רעב. כעת, לאחר שהמן כבר הוכיח את עצמו כמקור מזון אמין ובעל תכונות טובות ואופני הכנה מגוונים כמפורט בפרשה, התלונות לא מבטאות צורך אמיתי לקיום האדם, אלא תאווה בלבד.
ברור לחלוטין שכך הוא גם הדבר לגבי חלק ניכר מהצריכה שלנו בעידן המודרני, במיוחד בעולם העשיר (המדינות המפותחות), שאחראי לחלק הארי של הצריכה האנושית. הדבר נכון במיוחד גם לגבי צריכת בשר, מוצר הצריכה שעומד במרכז הפרשה, והוא אחד ממוצרי הצריכה המופרזים וההרסניים ביותר מבחינה סביבתית גם כיום (מענין שלמרות שתלונת העם מקיפה כמה סוגי מזון, עיקר התסכול וגם כעסו של משה ותוכחת הקב״ה מתמקדים בבשר).
ברור לגמרי שצריכת הבשר בעולם העשיר חורגת מכל אמת מידה הגיונית של צרכי גוף האדם, ואף הפכה להיות מזיקה ביותר לבריאות. בספר הגימטראות על התורה, רבי יהודה החסיד מחשב שבתוכחת הקב״ה לבני ישראל על תאוות הבשר יש סימן ל-68 ימים בשנה שבהם ראוי לאכול בשר (שבתות וחגים). אפילו אם נניח כמות קיצונית של 500 גרם ביום כזה לאדם, נגיע למשהו כמו 35 ק״ג בשר בשנה. כיום, האדם הממוצע בעולם (כולל את כל המדינות העניות) צורך כ-45 קילוגרם בשר בשנה, ובמדינות עשירות כמו ארה״ב הכמות מגיעה ל-100 ק״ג לאדם! מה זו אם לא תאווה?
שנית, התלונות והתאוות מקורן הוא באספסוף שבקרב העם, ומתפשטות בקרב העם כולו. יש כאן לקח חשוב: תאווה וצריכה מופרזת זה חולי שמתפשט בחברה. טבע האדם הוא כזה שהחשיפה למה שאחרים צורכים מעוררת בנו את אותה החמדנות, גם אם לפני כן לא הרגשנו במחסור. באופן זה, מירוץ הצריכה המודרני מזין את עצמו לדעת.
שלישית, התפיסה המוטעית שלצריכה מופרזת אין השלכות. הפסוק הידוע ״־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם״ מבטא זאת היטב. הצריכה הרבה ממשאבי הטבע איננה באמת ״בחנם״ כמו שהיא נדמית. כאשר היא הופכת מופרזת, יש לה מחירים סמויים אך כבדים המתגלמים בנזק הסביבתי שהיא גורמת. הדבר נכון במיוחד לבשר ודגה, שהייצור שלהם הרסני במיוחד. זהו דבר שלקח לאנושות זמן רב להבין בעת המודרנית. במיוחד בהקשר של דיג, התפיסה הרווחת שהאוקינוסים שבעולם הם כה עצומים ולכן שהדיג האנושי לא יוכל לשבש אותם, היתה כה מושרשת עד שהתבררה כמוטעית לחלוטין עם תחילתן של קריסות אוכלוסיות דגים רבות ברחבי העולם.
רביעית, השיעבוד הקשור בצריכה המופרזת. הזיכרון של הנוחות החומרית במצריים היא כמובן דמיון שמתעלם לגמרי מחיי העבדות שהיו כרוכים בכך. גם הצריכה המודרנית כרוכה בשיעבוד עמוק, הן מבחינת היקף עבודה יצרני מוגזם (צריכה מוגזמת היא גם יצרנות מוגזמת), והן מבחינה פסיכולוגית.
חמישית, סיפוק תאוות האדם איננו אפשרי באופן טבעי. משה מיטיב לבטא זאת כשהוא תוהה כיצד ניתן יהיה לספק את רצון העם העצום לאכול בשר מידי יום ביומו: ״שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֨לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָֽנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָֽכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים. הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵֽאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם:״. הצורך לספק בשר ודגה במדבר מידי יום במשך חודש לשש מאות אלף בני אדם איננו מופרז יותר מהרעיון שעשרה מיליארד בני אדם בעולמינו המודרני יצרכו 100 ק״ג בשר בשנה כל אחד.
ולבסוף, גם כאשר דרך מעשה על טבעי (כמו בפרשה), או דרך מה שנראה בימינו כמו מעשה פלאים טכנולוגי, תאוות האדם ממומשות, אין זה ממשיך לאורך זמן, ומסתיים באסון. בפרשתנו, זה נגמר ב״מכה רבה מאוד״ ובקברות התאווה. איך זה יסתיים בעולם של היום?