החינוך בראי הפרשה

רפורמה בתהליכי מערכת החינוך // פרשת ויחי

על הדרך כיעד, על התמודדות כתכלית, על דור שרוצה לחוות את הסוף כשעוד לא נמצאים באמצע, בטורו השבועי של הרב אברהם בורודיאנסקי - 'חינוך בראי הפרשה' (יהדות)

(צילום: ארכיון בית המדרש ברקאי)

אחד מהקשיים שאנו חווים בדורנו עם הדור הצעיר הגודל מתוך אי ודאות של ידע מה העתיד טומן בחובו, המודרניזציה והעולם השואט אל הקידמה הבלתי ידועה, אם בדור הקודם קשיי החינוך היו ידועים הרי שעכשיו הלא ידוע הוא הידוע העיקרי ואולי גם המפחיד.

אם בעבר שאלות הרות גורל ידענו שיש את הגדול שישיב על זה כי הוא חווה בעצמו את הניסיונות הללו עם סביבתו, הרי שהיום פערי ההתמודדויות בין ציבורים ואוכלוסיות בתוך המגזר החרדי גדול כמחוץ למגזר, ולא דומה התמודדות של קבוצה אחת לשניה וממילא גם המענה והעזרה הנצרכת שונים.

השבוע בשיחה שקיימתי עם תלמיד מצאתי את עצמי אומר לו "אני לא מצליח להבין אתכם" והוא השיב לי "גם לא תצליח" והשאלה ששאלתי את עצמי האם מותר לי להמשיך ולעסוק בחינוך כשאני מודע לכך שאני לא מבין את הדור הזה ואינני בן שבעים שנה.

לפני שנים רבות צעד אמו"ר שליט"א ברחובות בית וגן בירושלים ופגש בקבוצת בחורי ישיבה מתווכחים עם קבוצת יהודים שאינם שומרי תומ"צ והויכוח עלה טונים עד שכל הולכי הרחוב היו חלק ממנו, אמו"ר פנה לאותם בחורים ושאל אותם "עם מי אתם מתווכחים עם אוכלי הפרס והאוזניה" ?? והבחורים הודו שאכן התחושה הייתה שאין להם ויכוח בשפה משותפת בכלל.

השאלה הגדולה היא האם כאשר התחושה היא שיש ריחוק, שיש פערי דורות, שיש חוסר הבנה, האם נכון להתעסק בחינוך דור שכזה, כאשר האלטרנטיבה היא לקחת צעירים יותר שגדלו בשנים האחרונות עם ניסיונות דומים יותר.

בכל תהלך חינוכי יש יעד ברור לאן המחנך מתכוון להגיע עם החניך, אך כאשר יש פערי תפיסות עולם או של העולם היעד לכאורה הוא שונה, והשאלה המשנית היא האם בחינוך יש יעד סופי הוא תהליך חינוכי שהמשמעות היא של התהליך עצמו גם אם לכאורה בסוף היעד לא ימוצה.

כאשר יעקב אבינו עומד להיפרד מבניו מתרחשת שם דרמה אמתית, יעקב רוצה לגלות להם את הקץ אבל הקץ נעלם ממנו,כמשל זכורני שזקנתי ע"ה אם אמו"ר הייתה בזקנתה בבית אבות ומנותקת מהווי החיים, באחד הביקורים האחרונים שהינו אצלה היא התחילה לפתע לדבר ולברך כל אחד באופן אישי, אבל כל זה החזיק לדקות בודדות ושוב חזרה לעולמה המנותק היו אלו רגעי הוד מרגשים תחושה של תחיית המתים, יעקב אבינו מבקש ברגע האחרון לחייו לגלות את הקץ, אבל הוא נעלם ממנו...

פעמים שהחיים מזמנים לנו ניסיונות ואתגרים שהתגובה היחידה היא מבט לשמיים עם השאלה: למה?? למה עכשיו, למה הדבר הזה ולמה בצורה הזו, ועוד ועוד .

השפת אמת בפרשתנו (שנת תרמ"ה) אומר יסוד מאיר עיניים, וזלש"ק: "וזהו עצמו ענין אנכי ארד מצרימה, עמו אנכי בצרה, כי גלותן של בני ישראל איננו עונשין בלבד, רק כמו שהגאולות מסודרים בסדר נכון, כן יש סדר לאלה הגלויות"

כאשר אנחנו מביטים על אירוע שמתרחש אנחנו רוצים לראות פחות תהליך ויותר תוצאות, קשה לנו לראות את התהליך כיעד בפני עצמו, התכלית היא העיקר, זכרוני שהיו שנים שהסברתי לצוות ההדרכה בישיבה אצלי להשקיע הרבה בתהליכים עם תלמידים, וכשהיו רואים תלמיד שעשה מעשה לא ראוי הם ציפו שהעניש אותו, ואני במקום זה יצרתי שיח של תהליך ואימון בדרך עצמה, להם היה קשה כי הם רצו את התכלית, זכיתי ואותם נערים שהאמנתי בתהליך איתם היום הם בני תורה למופת, ואילו הייתי מספק את יצר התכליתות של צוות ההדרכה יתכן והם היו נענשים אבל הינו מפסידים נשמות של נצח.

יעקב רואה את כל הבנים שלו סביב מיטתו, מבחינתו זה המקסימום והתכלית שאב יכול לשאוף בעת פרידתו מהעולם, כולם שווים לטובה, כולם שבטי קה קדושים, יוסף גם הוא פה עם בניו, זה המקסימום של התכלית, ולכן ברגע שכזה הוא רוצה לגלות להם את תכלית החיים שזה קץ הגאולה, אבל המסר שבורא עולם מלמד את יעקב ואת ההיסטוריה היהודית כולה, אכן יש חשיבות לתכלית השלמה, אך יותר חשובה היא הדרך, התהליך, הגלות והגאולה מונחים באותו מדף מסודר אצל בורא עולם, הגלות איננה מפתיע אלא חלק מתהליך מתמשך שכל סעיף בו הוא חלק מאותו תהליך.

אכן התוצאה של וקרב הימים אשר בן ישי חי וידע כל פעול כי אתה פעלתו היא היעד אבל לא פחות מזה יש חשיבות לגלות יון ואדום, למלחמת העולם הראשונה והשניה, ולמלחמת לבנון הראשונה והשניה, לכל חולי ומחלה כל צער וצוקה, כל יתום ויתומה, הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך הידוע מראש, וככל שחווים את אותו צרה עם המסר שלה אז מתקרבים עוד צעד בתוך הגלות.

לדעת לאן הנוער של היום יגיע בעתיד זה פלוס גדול, אבל להיות שותף איתו בקשיי ההווה זה העיקר, לדעת מה הם האתגרים שהמודרניזציה מייצרת לנו זה בהחלט חשוב, אבל להיות שם לצידם כשהם מתמודדים עם זה, זה חשוב פי כמה.

ידיעת הקץ היא חשובה כידיעה אך פוגמת בתהליך, ולכך אומרת הגמרא (סנהדרין צז:) כתוב בפסוק בחבקוק "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר" דורשת על זה הגמרא "מאי ויפח לקץ ולא יכזב, אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא, שוב אינו בא, אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו" זאת אומרת אין מטרה בידיעת הקץ יש חשיבות של התהליך.

הנוער המתמודד בדורנו מתקשה לקבל אמירה של תהליך חסר הנאות, דור הכאן ועכשיו בכף היד הוא דור שבוודאי מתקשה להמתין בסבלנות עד להצלחה בסוף הדרך, אבל אם נלמד אותם לחוות את התהליך כיעד בפני עצמו ונדע להיות שם בלי לדעת מה העתיד מסמל ומנבא לנו, אלא בעיקר מה ההווה מספר לנו, נצליח מול כל הר ויעד לא ידוע, כי היעד הוא לא העתיד אלא ההווה, כאשר הבונוס הוא שיש בסוף ההווה עתיד כפול באושרו, לכך ביקש יעקב לגלות את הקץ ונעלם ממנו.

התהליך הוא התכלית, ההתמודדות הוא היעד, שם יכולה להיווצר הדינמיקה הטובה ביותר בין הורים לילדיהם בין רב לתלמיד!!!

הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר