"חזרתי מהכנסת לדירה ריקה":  הרגעים הקשים שאף אחד לא רואה

בפרק נוסף של "קטן עליה", חנה קטן משוחחת עם מרים שמחון על מסע חיפוש הזוגיות מזווית פחות מדוברת: לא רק הפגישות, ההצעות והבירורים - אלא החיים עצמם, אלה שממשיכים להתנהל בינתיים.

שמחון פותחת בנקודה אישית במיוחד: לקח לה זמן להפסיק להציג את עצמה קודם כל דרך הסטטוס. לא "מרים שמחון, רווקה", אלא אדם שלם, עם עשייה, כישרונות, שליחות, קשרים, חלומות ורצון גדול לבית. הסטטוס, היא אומרת, הוא חלק מהחיים - אבל הוא לא כל הזהות.

הרגע שבו ההצלחה כואבת

אחת הנקודות החזקות בפרק היא דווקא לא רגע של כישלון, אלא רגע של הצלחה. שמחון מספרת על אירועים גדולים שהיא זוכה להפיק, על פעילות ציבורית, על מפגשים משמעותיים - ואז על הרגע שאחרי.

הרגע שבו יוצאים מאירוע גדול, עם תחושת שליחות והשפעה, ונוסעים חזרה לדירה ריקה.

שם, היא אומרת, החוסר פוגש בבטן הרכה. לא תמיד בערב שקט או ביום קשה - לפעמים דווקא אחרי פסגה. כי יש חוויה גדולה, ואין את האדם הזה לחזור אליו, לספר לו, לחלוק איתו את ההתרגשות.

יום חמישי מגיע מהר מדי

חנה קטן ושמחון נוגעות גם באחד המקומות הכי רגישים במסע הזה: שבת.

בזמן שאצל משפחות רבות השבת מתארגנת מאליה, אצל מחפשי זוגיות היא עלולה להפוך בכל שבוע מחדש לשאלה: איפה אהיה? אצל מי? למי לא נעים לבקש? מי יזמין? ומה יקרה אם אין לי כוח שוב לחפש?

שמחון מספרת על רגע של יום חמישי בלילה, אחרי אירוע עבודה, כשהיא יושבת באוטו ואומרת לקדוש ברוך הוא שאין לה כוח למצוא לעצמה מקום לשבת. דקות אחר כך מגיעה הודעה מחברה שלא דיברה איתה זמן רב: "אולי תשמחי אותנו ותבואי לשבת?"

בשבילה, זה לא היה רק פתרון טכני. זה היה חיבוק.

מה החברה יכולה לעשות?

אחד המסרים החשובים בפרק מופנה דווקא לסביבה. לא תמיד צריך דרמות גדולות. לפעמים הודעה אחת לפני שבת, הזמנה פשוטה, "את בתפילות שלנו", או מחשבה קטנה על מי שנמצא במסע הזה - יכולה להיות מתנה ענקית.

שמחון מספרת על חברה נשואה שהיססה להזמין חברה רווקה ישנה לשבת, כי הקשר התרחק עם השנים. אחרי התלבטות, היא שלחה הודעה - ובתוך זמן קצר קיבלה תשובה חיובית. לפעמים, אומרת שמחון, אנחנו מסתבכים יותר מדי בחשבונות. הצד השני רק חיכה שיזכרו בו.

השפע שמבלבל את הדרך

בהמשך השיחה עולה שאלה שמעסיקה רבים בעולם השידוכים: איך ייתכן שדווקא בדור של שפע, אפליקציות, קבוצות, שדכניות, קשרים והצעות - הדרך לפעמים מתארכת?

שמחון וחנה קטן מדברות על כך שלפעמים השפע עצמו מפזר את הדעת. קשה להיות נוכחים באמת בפגישה אחת כשברקע יש עוד הודעות, עוד אפשרויות, עוד הצעות. שמחון מספרת על בחור שאמר לה שבמקביל אליה יש לו עוד תשע הצעות - והיא שאלה אותו, חצי בצחוק וחצי בכאב: "מה עשית, פתחת אקסל?"

השאלה שנשארת פתוחה בפרק היא איך בתוך כל הרעש הזה חוזרים לפגוש אדם. לא מעטפת, לא רשימה, לא השוואה - בן אדם.

להתמלא בתוך החוסר

בפרק עולה גם הדמיון בין הציפייה לזוגיות לבין הציפייה לילד. חנה קטן, מתוך עולמה כרופאה, מדברת על ימים שבהם החוסר מתעצם ועל הצורך להתכונן אליהם מראש.

לא לחכות שהכאב ייפול בכל הכוח, אלא להכין לעצמי מראש משהו שממלא אותי: שיעור, חברה, הצגה, ים, תפילה, רגע של נשימה. לא כדי למחוק את הכאב, אלא כדי לא לתת לו להפוך לכל הסיפור.

"זה יכול לקרות בכל רגע"

לקראת סוף השיחה נוגעת שמחון בתחושת האשמה שמלווה לא מעט מחפשי זוגיות: אולי אני לא עושה מספיק? אולי משהו בי לא בסדר? למה דווקא אצלי זה מתעכב?

חנה קטן משיבה מתוך עולם האמונה וההשתדלות: יש לנו תפקיד לפעול, להשתדל, לעשות מה שנכון - אבל לא הכול בידיים שלנו. יש מי שמסובב את הדברים, והוא לא שוכח אף אחד.

ואולי זו אחת הנקודות הכי מחזקות בפרק: בשידוכים, הכול יכול להשתנות מהר. אדם יכול לצאת מהבניין ולפגוש את החצי השני שלו. היום זה נראה רחוק, ובעוד שבועיים יכולה להיות טבעת.

לראות את האדם שמאחורי ההמתנה

הפרק עם מרים שמחון הוא לא עוד שיחה על רווקות. הוא שיחה על האנשים שחיים בתוך ההמתנה: מצליחים, עובדים, יוצרים, פועלים, מתפללים, נשברים, מתחזקים - וממשיכים ללכת.

זו שיחה שמזכירה לסביבה לראות אותם באמת, ולמחפשי הזוגיות לזכור שגם כשהבית עדיין לא נבנה בפועל, יש דרך, יש משמעות, יש השגחה, ויש רגעים קטנים שבהם מרגישים שהקדוש ברוך הוא ממש מחזיק יד.