אלה החיים שלה כבר כמה שנים. תחשבו על זה רגע: לשרוד את היומיום לבד. בלי בעל, בלי הכתף התומכת שלו והאוזן הקשבת, וללא שום סיוע מצידו, גם לא טכני. כל העול של הבית, הילדים, הפרנסה, הבירוקרטיה, החינוך, הגידול, הניקיון, הסדר, ההרגעה, האוכל, הקניות, התקציב, ההתמודדות, השמחה, הצער, ההתרגשות... הכל לבד.
זה לא פשוט בכלל. אנחנו רואים את אותן נשים גיבורות ברחוב ולא חושבים אפילו, מה באמת עבר עליהן עד שיצאו מהבית לעבודה בחיוך, מטופחות כמו תמיד. ומי מדבר על האבל? ועל החסר? ועל שאלות הילדים והתשובות שצריך לענות להם? ומי מדבר על הניסיון למלא את החלל שלהם בלי כלים לכך – כי יש דברים שרק אבא יכול לעשות, ואבא ז"ל כבר לא כאן.
היא פותחת את דלת ביתה באיטיות, רוצה ולא רוצה להיכנס לבית השקט והדומם הזה. אבל כשהדלת נפתחת לרווחה, עולה לפתע חיוך על פניה. על השולחן שבסלון עומדת מתנה קטנה ואישית עבורה, ובצידה – מכתב. המכתב מרגש, ונוגע בדיוק בתחושותיה. מישהו זוכר אותה ואת בתה. הרבנית מזמינה אותה להתקשר, בכל שעה, לחלוק, לספר, להתרגש ולבכות. והיא יודעת לעשות את זה. הבנאדם היחיד שמסוגל למלא את החלל שנפער בה.
טלפי אלמנות חוגגות חג לבדן, לפעמים אם נביט סביבנו לרגע, מילה טובה, מחווה שיעשו להן טוב, שיש מישהו בין החיים שדואג להן, חסד זה גם בדברים הקטנים..
ארגון 'זה לזה' לקח על עצמו לדאוג לאותן אלמנות, לזכור ולהיות שם בשבילן 1800-800-444.
]]>
