מרגע שבירת הצלחת נפתח המסלול – לא רק של הארוס והארוסה לעבר החופה, אלא של כל המשפחה – לרוב בלי שום קשר לרצונם – למסלול מכשולים רגשי, תקציבי ואסתטי.
האחיות והגיסות — נכנסו מיידית להילוך חמישי.
ומיד עלו להילוך שישי כשמישהי אומרת “אז מה, בנות, מה דעתכן על מתנה משותפת?” —
ומכאן, אי אפשר לעצור את הרכבת.
מלחמת המיקסר
“חשבתי על זה, אולי נלך על סט יפה של כלי כסף?” אומרת אחת.
“בשביל מה להם כסף? בימינו זוגות רוצים פרקטיקה.”
“אז פרקטיקה – נקנה שואב אבק אלחוטי.”
“ב-900 שקל?! אם כבר, תנו להם כסף וזהו.”
“לא רוצה כסף. אין בזה לב.”
ואז זה קורה: מישהי אומרת – “טוב, אני מוכנה להוציא 80 ש"ח, אבל לא אגורה יותר.”
היא לא יודעת שמאותו רגע — היא נרשמה בעיני האחרות כקמצנית.
לעומתה, השנייה שמציעה 300 ש"ח נרשמת כמבזבזת, מתנשאת, חיה בסרט.
והשלישית? היא רק רצתה לקנות מגש עם הקדשה חרוטה בלייזר — והיא תירשם כזו שלא שואלת לפני שהיא עושה.
וכמובן, בסוף כולן יחתמו “באהבה, המשפחה.”
שבע ברכות - שבע דעות
כשהציעו להכין שבע ברכות לבד — הייתה דממה.
לא כי אין רצון — אלא כי יש חשבון נפש:
"אני אוהבת לבשל, באמת. אבל לא כשאני נסחבת עם ארבעה ילדים עייפים ואני עצמי מרוטה מהחתונה"
"אני מוכנה להביא קינוחים."
"אבל רק אם הן לא מהסוג הזה של 'עוגת אינסטנט עם סוכריות'. אני מביאה פחזניות תוצרת עצמית."
"לא כולם חיות במטבח כמו שפרה. יש כאלה שעובדות, יודעת?"
"עובדות זה חשוב. אבל זה לא פוטר מהשקעה."
אחת הציעה קייטרינג. היא לא ידעה שזו מילת גנאי אצל האחרות.
"קייטרינג? זה קר, זה יבש, זה בלי נשמה."
"וזה עולה כסף שאין לי!"
"וזה טעים!"
"וזה עצלן!"
אחרי חצי שעה של ויכוחים, הוסכם ששירה תביא טחינה.
השמלה האחידה – קונצנזוס קטלני
כבר שנים זה הסמל – כל בנות המשפחה בשמלה אחידה, מרהיבה, חגיגית.
הבעיה: אין שתיים שנראות אותו דבר.
אחת מיניאטורית, אחת בהריון, אחת אחרי לידה עם גוף שמתחיל ב־L ונגמר ב־מה שיהיה יהיה.
אחת בלונדינית, אחת כהה, אחת צהובה בגלל חוסר ברזל.
אחת עם טעם אירופאי, שנייה עם טעם ממאה שערים.
וכל אחת בטוחה ש"אני הכי זורמת, אבל פשוט זה לא יושב עליי טוב."
אחת רצתה גוון קרם. השנייה אמרה שזה "צבע של חיתול בד".
אחת דרשה שהבד ינשום. השנייה אמרה "העיקר שיהיה צנוע".
והשלישית סיכמה: “לא משנה מה תבחרו — לי יש בכל מקרה שמלה בארון ואני לובשת אותה.”
היא לא לבשה אותה.
אף אחת לא רצתה להיות היחידה שבולטת. גם לא היחידה שלא משתפת פעולה.
וביום החתונה?
כולן לבשו את אותו בגד.
חמש הרגישו שמנות. שתיים אמרו "הצבע מדכא", ואחת נראתה מושלם – וזה הרגיז את כל השאר.
הנכדות רוקדות – והאמהות רבות
ריקוד הנכדות התחיל בטוב: “יהיה מקסים. שתי דקות. משהו קטן.”
רק שאז התחילו החזרות.
והמנגינה לא התנגנה, והתנועות לא זרמו, והילדות לא תמיד באות — או שבאות בלי מצב רוח.
אחת סירבה לרקוד בלי סולו. אחת פשוט לא קלטה את הריקוד ושתיים מהבנות רבו על המנגינה עד יום החתונה.
זה הסתדר בסוף. פחות או יותר.
הילדות ריחפו על הרחבה, לא מדויקות אבל מאושרות, והמבוגרות החזיקו טישו וצילמו ובכו.
גאווה, עלבון, ואלף הסברים
בחתונה עצמה, אפשר היה לזהות את מי שהייתה מעורבת מאוד בהחלטות לפי החיוך המאולץ.
ואת מי שלא התייעצו איתה לפי החיוך הממש מאולץ.
מישהי ראתה שמישהי אמרה 'תודה' בלי להזכיר את שמה.
מישהי אחרת קיבלה הערה מהשכנה: "שמלה יפה! של גמ"ח או חדש?"
"ובתוך כל השמחה – מישהי פתאום מצאה את עצמה עם ידיים בסבון, כי לא נשארו כלים וכנראה גם לא תורנויות".
ובסוף — זה שווה את זה?
כן – לא בגלל שהכול זרם, אלא בגלל שכולנו נכנסנו לזרם הזה יחד. עם הדעות, עם השמלות, עם השתיקות והמילים. זה לא תמיד היה יפה לעין – אבל זה היה אמיתי, חי, שוקק.
כי משפחה זה לא פס ייצור של הרמוניה. זו תזמורת עם כלים לא מכוונים, שניגנו באותו ערב, באותו אולם – את אותה שמחה.
וכשכולם קמים בבוקר קצת עייפים, קצת מרוגשים, עם לב מלא – זה סימן שהייתה פה לא רק חתונה.
הייתה פה משפחה.
0 תגובות