אין דבר חשוב יותר להורים מאשר הצלחת ילדיהם. יש הרבה סוגי השתדלויות שכולנו עושים: גם השתדלויות רוחניות וגם השקעה מעשית, כדי שיתחברו, יממש את הכוחות שהקב"ה נטע בהם ויצאו אנשים מוצלחים, בני תורה.
חלק ניכר מהזמן הילדים נמצאים בבית, ומחובתנו להשקיע, לעשות בית נעים וכיפי, חוויתי במצוות, לא ביקורתי וקר. והדברים ידועים שיש קשר ישיר להצלחה בחינוך בין רמת השמחה שבבית, לבין הצלחת הילדים. אך בתזמון הזה, לקראת תחילת זמן 'אלול' ופתיחת שנת הלימודים התשע"ט, כדאי לדבר קצת על בחירה נכונה של מוסדות החינוך.
אחד התנאים החשובים ביותר בחינוך, הוא לדאוג שהנער יהיה במוסד שמתאים לו. מוסד שידע להכיל אותו ולקדם אותו בלימוד וביראת שמים. ובתנאי הזה ארצה להאריך יותר, כי אם נבחן כמה שעות ביום הילד נמצא בלימודים מתוך סך השעות שבהם הוא ער, נבין כמה זה כלל יסודי וחשוב במיוחד, כי אם הילד ירגיש מנותק, הדרך החוצה קרובה, ואם הנער יצליח להתחבר ללימוד, דרך צוות חם ומכיל, אז יש סיכוי טוב לחיסון כנגד פיתויי היצר.
אם הילד לא מבין בבהירות ובשמחה את הלימוד, והוא מרגיש מנותק, אנחנו בבעיה אמיתית. יש מקומות שמודעים לזה ומשקיעים מאמץ ללמד ללמוד, ואז הנערים מרגישים סיפוק וחדוה בלימוד.
להקדים רפואה למכה
יש הרבה מוסדות שיודעים לצטט את הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כ"ב ו'), אבל יש גם מוסדות שיודעים למצוא דרכים אמיתיות ליישם אותו, ולהצית אש של התלהבות וחיבור אישי אצל כל תלמיד. במקום לחנוק ולדכא סקרנות טבעית ומוטיבציה, לתת חיזוק גם לחלשים יותר, דרך הרבה אנשי צוות, דרך יחס אישי וחם. אנשים שהוכשרו ויודעים למצוא במה כל נער טוב, לחזק את זה, להעצים את זה.
יש מעלה גדולה במציאת מסגרת מתאימה שתדע להכיל אותו. גם אם לא מוצאים כזו מסגרת, אפשר למצוא פתרונות. יש מסגרות שפחות לוחצות, יותר מטפחות ימי גיבוש, ערבי שירה משותפים, או פעילויות אחרות. יש נערים שממש חייבים את זה.
כל נער הוא עולם בפני עצמו, והחכמה לזהות ולמצוא מסגרת מתאימה מתוך המגוון הקיים. בישיבות הרגילות, המצב הוא שאתה יכול ללמוד כל מה שאתה רוצה ובלבד שזה גמרא, ואם הנער לא מתחבר ללימוד עיוני שכלי הוא משתעמם וסופג פגיעות לדימוי שלו, ולכן במקרים כאלה, חבל לגרום לו 'לרעות עד שיסתאב', ואז כשינשור להתחיל לטפל.
חיבור לתורה
חיבור לתורה הוא תנאי הכרחי, שזה חלק עיקרי ומהותי בסדר יומם של הנערים. אין כאן קיצורי דרך: צריך להיות חיבור וסיפוק מהלימוד, וזה מחייב גם את הכרת הנער, והעברת הלימוד בצורה חווייתית ומחוברת, לפי דרגתו. זה גם מחייב צוות מכיל וקשוב, לדעת לאבחן ולתת מענה למתקשים. חז"ל כבר קבעו את תכונת האופי היחידה שאסור שתהיה למלמד: שלא יהיה קפדן.
לפעמים המקומות שמאפשרים את היחס החם ואת הגיוון היחסי, הם מקומות פחות נחשבים ופחות "סנובים", אבל הם יותר מתאימים לנפש הילד, "בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם". וכיום, יש יותר ויותר מוסדות כאלה, וממילא יש גם יותר פתרונות שכדאי להכיר, ויותר טוב להכיר וללמוד את הסוגיא רגע לפני ולא כשכבר מאוחר מדי והילד בבית, מסרב לשמוע על ישיבה.
אותנו, ההורים, זה מחייב להיות עם 'יד על הדופק'. לשאול, להתעניין, עם הילד ועם צוות החינוך. לדעת להבדיל בין קיטורים שגרתיים לבין נורות אזהרה של שעמום, חוסר חיבור, חוסר חוויות הצלחה. בגיל ההתבגרות אם הבור יהיה ריק מחוויות הצלחה וחיבור ללימוד, אין ספק שעקרבים ונחשים ימהרו למלא אותו (ובדורנו עתיר הטכנולוגיה נוספו הרבה נחשים ועקרבים דיגיטליים שנשיכתם ארסית עוד יותר). ולכן אנו צריכים להיות ערניים, אכפתיים, קשובים ומתענינים, לראות אם באמת הילד נמצא במוסד שמתאים לו. בדרך כלל זה לא מתגלה בימים הראשוני, של ההתרגשות והחידוש, אלא שבוע שבועיים, ולפעמים חודש-חודשיים אחרי. ולכן גם לנו אסור להיות שאננים, וצריך תמיד לייצר אוירה נעימה עם הנער, עדיף אחרי אכילה משותפת, ששבעים ורגועים, ולהתעניין בנימוס, לשמוע, לא להעיר ולא להאשים, אלא לייצר ערוצי תקשורת בריאים וחבריים עם הנער, ואז אם נגלה שיש בעיות אמיתיות, נוכל להיערך אליהם מראש.
הרבה הורים חוששים (ובצדק) מהפגיעה בשידוכים בעתיד אם הילד יהיה במקום שאינו 'למצויינים'. הם גם טוענים שיש חברה פחות איכותית במוסדות הבינוניים. חששם מובן. ובכל זאת, כל הדרכים בחזקת סכנה, ולהיות במקום נחשב ואיכותי בלי כל חיבור וסיפוק זה מסוכן לא פחות, וכדאי להיות קשובים לכך, כדי לדעת לקבל את ההחלטות הנכונות, בעזרת השם, רגע לפני ההתרסקות, ולא רגע אחרי.
שיהיה לכולנו אלול מוצלח!
הרב דן טיומקין, מחבר הספר "בוסר המלאכים"(יראה אור בקרוב) להדרכת הורים לנוער מתבגר, ומעביר סדנאות בתחום.