איבד את בנו לנגד עיניו, והוציא שיר לזכרו

קלטתי שיחה בין שני נוסעים באוטובוס, האחד הגיע מבני ברק, השני מחיפה. הם בדרך לנחם את משפחת וינגרטן מביתר ששכלה ילד קטן בדריסה מזעזעת ע"י אוטובוס. הדובר הבני ברקי שיבח את אב הרך שנעקד כקורבן על העיר ביתר: הוא אמר שהוא מקבל את הדין באהבה.. 'כן!' ענה החיפאי והוסיף: אני אומר זאת גם עכשיו, לאחר שלושה חודשים..

לאחר שלושה חודשים מאז שראיתי את ילדי נדרס לי מול העיניים...

כך זה קרה..

היה זה יום ו' חיפאי שגרתי. האב פגש את בנו בחזור מה'חדר'. הוא שואל את ילדו ('ילד של שנים של תפילות...') אתה רוצה שאקנה לך שתיה או ממתק? הילד ענה: אבא, אני כבר לא צריך שום דבר. הם חוזרים לבית, ובדרך קרה מה שקרה: 'ראיתי הכל במו עיני, הפגיעה הייתה קשה, לא היה לצוותות ההצלה מה לנסות..' 'הילד הועף בעוצמה 7 מטר והוטח על הראש..'
אני, מהצד, נשארתי עם פה פעור ועם הלמות פטיש בלב. פתאום הבנתי שאני יושב ליד האיש הכי אומלל ביקום. רציתי לומר מילה, שתיים, להפיג את דממת המוות שנוצרה שם בין ספסלי האוטובוס. לשוני נעתקה. אלוקי, עד מתי?!

עם תושיית 'לב עיתונאי', התחלתי לראיין את האב השכול, הטרי. גם שלושה חודשים זה 'עדיין' (מי אמר שזה נגמר מתי שהוא?) נקרא 'אב שכול טרי'. 'אז מה, שלושה חודשים אחרי, הכל עדיין טרי, הלב עודנו שותת רגשות, העיניים מנופחות מלילות מנודדי שינה וגעגוע.. מה איך אפשר? עכשיו ללכת ולחזק מישהו אחר? אתה בכל זאת בנאדם, לא?? מהיכן האומץ מניין העוצמה?'

'כשאתה רואה אדם כמותי, אתה בטח שואל את עצמך: איך הוא לא מאבד את שפיותו בגלל הזיכרון האומלל ומשאלה אחת קטנה פשוטה ותמימה כלפי הבורא: ל-מ-ה-?' 'תראה, זה יכול לקרות אצל מי שעבר טרגדיה, והזיכרונות זורקים אותו פעם אחר פעם לתוככי האסון שעבר. אני - לא - עברתי – טרגדיה'.

'תבין, אדם היודע, מבין ומפנים, בחיי היומיום שלו, את האמונה ב'יחסי אהבה' של בורא העולם עם כל יהודי, הוא מרגיש תמיד מוגן, מחובק. הוא מרגיש בטחון עצמי והוא תמיד חש ביטחון אישי: מי שהכי אוהב אותי נמצא איתי כל רגע ושומר עלי.. הוא גם ה'כל יכול..' אז מה, זכויותיי ושלל האינטרסים שלי תמיד נשמרים בקפידה. מה רע..?'

'באופן אוטומטי, מי שהמוח שלו עובד על התדר הזה, קולט את המציאות לא רק דרך העיניים, אלא בעיקר דרך המחשבה, דרך האמת! עיני הבשר שלי, התרגלו שלא להיות 'פרשניות' של המציאות. 'אמת האמונה', האמת, שבעולם הזה אין באמת באמת רע, הכל הכל בורא העולם עושה בכבודו ובעצמו.. ומהשם, לא תצא הרעה.. הכל הכל לטובה...'

'לא הייתי זקוק בלוויית הילד שנערכה עוד לפני כניסת שבת לפסיכולוג חמוש, בזריקות טשטוש.. הבן, אמונה מוחשית, חזקה, באופן תדיר בחיי היומיום, הינה חזקה יותר מכל עזרה פסיכולוגית..' 'כשהמטען שלך מחובר לחשמל' – כשאתה זוכר את מציאות החיבור שלך לבוראך, אוהבך, ל'מחצב הנשמות' שם, מתחת ל'כיסא הכבוד..' אתה בעצם מחובר ל'ספק כח' אתה מחובר לאמת של העולם: אב הרחמים, איננו עושה לעולם לעולם רע לילדיו. ל-ע-ו-ל-ם-!'

'נכון, ישנם רגעים שהרגש מנסה להשתולל לפרוץ ואחר כך גם לקרוס.. אמנם, הרגש, הינו תגובה למחשבה שעוברת במוח. מסיבה זו, לא נתתי למחשבות רעות לתפוס פיקוד על קו המחשבה במוח. צורת חיים שכזו, איננה 'השתדרגות' בחיים, זה פשוט 'להתחיל' לחיות..'

'הבן, 'קירבת השם' כמו שהייתה לי במהלך החודש שלאחר המקרה, לא הייתה לי בחיים. הרגשתי את החיבוק האלוקי שאיננו מניח לי לקרוס ולאבד גובה, אוויר, דם. כל אימת שתחושת האבדון תקפה, הזכרתי לעצמי את צור מחצבתי, ואז, תחושת האבדון נמוגה ופינתה את מקומה לטובת תחושת חיבוק חם מהבורא.'

'כן הגעגועים התכופים תקפו.. הבית נהיה שקט. לילד שנלקח, יש רק עוד אח אחד.. אבל מי שלקח אחד, יכול תת עוד כמה..'
השיר - יצירת מופת מחשמלת. מחשלת. אביו של שמוליק ז"ל ר' ישראל הי"ו מלחין שירים כהובי, בתור תחביב צדדי. הוא איננו מפרסם את שיריו. אמנם, השיר הזה, שהולחן שבועיים בלבד לאחר הטרגדיה המטלטלת הוא משהו מיוחד.

'השיר הזה הוא איננו שלי, הוא של שמוליק, הוא של עם ישראל. השיר הזה בא ללמד אותנו שהחיים אף פעם לא נעצרים. לעולם לעולם אסור לנו לשקוע בתוך הכאב'.

אכן, מוזיקאים שונים ששמעו על השיר שהוכן עדיין בתוך הסערה, האזינו לו 'שמענו צלילים מעולם אחר'. צלילי אמונה הנשפכים כמים קרים על נפש דואבת. הם החליטו להתנדב ולהוציא אותו בהפקה מקצועית. התוצאה לא איחרה לבוא: יצירת מופת מחשמלת. מחשלת.