"אופפף... אימא, לא טעים, תעשי לי חדש, זה מגעיל, תקני לי המבורגר...". את כבר לא יודעת מה לעשות, כל יום תלונה חדשה, ואם את לא סרה לבקשותיו של הנסיך הצעיר שלך, אוי ואבוי, לא יהיה לך שקט. אבל, את כל כך רוצה להגן עליו ושיקבל את הטוב ביותר, ואולי את באמת טועה, אולי הבישול שלך הוא איום ונורא. איפה עובר הגבול בין הבעת אהבה והענקת הצרכים לפינוק יתר שגורם לנו להפוך למשרתים ולילדים להיות הבוסים שלנו.
נקודת האיזון אינה קשה ליישום וניתן להבחין בה די בקלות. הענקה חיובית היא מילים טובות, חיזוקים חיוביים, חיבוק, הענקת חום, אוזן קשבת ותמיכה מנטאלית ופיזית ברמה הנדרשת. זה עובר לפסים שליליים כשאנו מגוננים יתר על המידה ו"מחליפים" אותו במשימותיו. אם אנחנו נועלים את נעליו, מלבישים אותו, מגישים לו שתייה, אוספים אחריו את הסכו"ם, שוטפים במקומו את הכלים, אנו יוצרים ילד (ובהמשך מתבגר) ללא חוט שדרה שיהיה תלותי עד סוף חייו.
מה גורם לנו לפנק יתר על המידה?
בעידן המודרני, להורים הקרייריסטים אין יותר מדי זמן להעניק את הצרכים האמיתיים של הילד: הקשבה, האזנה למצוקותיו האמיתיות (לא אופניים חדשות), לתת מילים טובות, לעודד, ללכת איתו לחוג או לצפות במשחק הכדורגל שלו, לשמוע את הדברים המהותיים העוברים עליו ועוד.
בזמן הקצר שאנו פנויים לילד אנו בוחרים באפשרות הקלה – הענקה של צרכים פיזיים, שלא פותרים את הבעיות האמיתיות הנמצאות מתחת לפני השטח. במקום להעניק לילד תוכן אמיתי אנו מלעיטים אותו בממתקים שהוא רוצה בלי סוף, קונים לו צעצועים, משחקי מחשב וכל דבר אחר שמסיח אותו ואותנו מהעיקר, מהמרכז. כל זה כדי לזכות בשקט יחסי ולמנוע תסכול. הרצון תמיד נשאר גדול והדרישות מתעצמות. מדוע? כי הילד רוצה אהבה, לא פינוק. וגם, כדאי שתדעו: גם אם הילד לא מרוצה לפעמים זה לא סוף העולם.
אפשר לדעת מתי אתם עוברים את הגבול די בקלות. ברגע שאתם מזהים אצלכם כעס על הילד, כעס על עצמכם, מחשבה על כך שהילד מתחיל להתפנק לכם, והרגשה של אובדן שליטה ונטילתה על ידי הילד וגם אם אתם מתחילים לשמוע את זה מהסביבה החיצונית. נקודת הפתיחה היא שהילד רוצה להיות עצמאי הוא פשוט לא יודע איך לבקש את זה כשאתם נותנים לו כל הזמן קביים. כאן המקום לשנות את הגישה, להמשיך לתת, אבל דברים אחרים.
ראשית, נסו להבין, שמותר לסרב והפסיקו לפחד מזה. הוא יסתדר לבד, בדיוק כמו שאתם הסתדרתם לבד. השינוי יהיה טבעי ובהדרגה. למשל, מעכשיו בסוף ארוחת הצהריים, הילד מפנה לבד את הכלים מהשולחן. בהמשך הוא מדיח אותם לבדו. הניסיון מלמד שהילד מקבל סיפוק מפעולות אלה ומרגיש טוב יותר עם עצמו. חשוב לזכור שאתם לא נותנים לו פרס על זה.
הכל עושים בהתאם לגיל ובהדרגה. כך הם יסדרו את המיטה לבד, יאספו את הצעצועים, ישימו את הבגדים המלוכלכים בסל הכביסה, יכינו מערכת לבד וכדומה. כך לאט ובזהירות החזרתם את ילדיכם לצעוד בכוחות עצמם ולכם החזרתם את ההנהגה הבריאה בבית.
]]>
