על אלה אני בוכיה: החורבן של בנות הסמינר

באוטובוס יום קייצי וחם, לפתע נפל כרטיס "רב קו" ליד רגלי, הרמתי אותו ובלי משים, הבטתי בתמונה תמונת ילדה עם חיוך ביישני, קוקו חולצת תלבושת - בת בית-יעקב. יד הושטה לעברי לקבל את הכרטיס חזרה והיד צפורניה ארוכות אדומות, תמהתי, הפניתי את ראשי אליה, היה לה שער ארוך חצאית קצרצרה עשרים סנטימטרים מעל הברך, זוג רגלים חשופות שבסופן כפכפי אצבע (איך לא). "הכרטיס שלך"? אמרתי לא מאמינה.

"כן, מה הבעיה?" שאלה, "את לא דומה לזו שבתמונה". היא במבוכה משכה את החצאית הקצרצרה אך החצאית משום מה לא התארכה. הכרטיס עדיין בידי, הצבעתי על התמונה "כך זה התחיל"? תמהתי. היא צחקה. וזה שלידה, גבר בן גילה, העיר בעצבנות "יאללה תפסיקי לחפור תחזירי לה וזהו", מסרתי לה את הכרטיס, ואני המומה.

ערב ירושלמי, אני עולה לרכבת הקלה עם בתי השעה די מאוחרת, הרכבת עמוסה, על הספסל קבוצה של צעירים, חלקם על הספסל ואחרים זרוקים על הרצפה, לידם עמדה נערה. בתי מביטה בה ומחווירה לוחשת לי באימה, "הילדה הזו למדה איתי בכיתה המקבילה", ואני מביטה בנערה לא מאמינה. נערה כבת חמש עשרה, בידה סגריה כבויה, לבוש מינימאלי (חצאית לא מכנסים) עשרה נערים סביבה כולם עם כיפות, (ולא כיפות סרוגות) כיפות קטנות אחד אפילו עם פאות ארוכות מאחורי האוזניים שמאחריהם אין ולו טיפה של יראת שמים (רק מודה חולפת ותו לא). הם מלהגים ואוזני הנוסעים מסמיקות מבושה, מילים זולות ומלוכלכות, נראה שכל אחד מתחרה לומר את המשפט היותר מזעזע, להראות שהוא גבר, הוא מעז, לא פוחד מאף אחד, הוא כבר לא "דוס".

והנערה הזו מהכיתה המקבילה מצחקקת, רוצה להראות שהיא גם בעניינים. ואני מביטה בה והלב נקרע והלב בוכה, איך מגיעה בת בית-יעקב, שעד אתמול, השתתפה במבצע לשון הרע, קיבלה מהמורה מדבקה על צניעותה נראית עתה כנערה זולה מבוזה, גרועה יותר מנערה חילונית בת גילה, שעכשיו יושבת ולומדת לבגרות ולא מסתובבת ערב ערב, עם חבורת פוחזים מבתים חשובים.

עיניי לא יכלו להתנתק ממנה, עליזה שמה. הם המשיכו בנסיעה, ובכיכר ציון ירדה כל החבורה, רועשת צעקנית אך לא שמחה. הם פסעו בסמטאות הצרות עד שהגיעו ל"ככר החתולות" שם פגשו את דוד אלי שמעון שושי ואילה, כולם מתחבקים מצחקקים ובעיקר מקללים. הם התיישבו על המעקות הדליקו סיגריות ירקו פתחו בקבוקי בירה שתו וכשסיימו ניפצו אותם על המדרכה ממול. אחר דידו לאחת המסבאות מתוכה נשמעה מוזיקה מהגיהינום, עשן כחלחל ריח של חשיש ועליזה מהכיתה המקבילה שהייתה ילדה בדיוק כמו הילדה שלכם, שוחה עתה במדמנה ומטנפת את נשמתה ויחד עימה נערים שעד אתמול פסעו עם אבא לתלמוד תורה, ושיחקו "אל הדגל" ו"קדרים באים" בהפסקה אספו תמונות של רבנים. ופתאום השתנו לגמרי כזה ריקבון בנשמה. אוזניים מכוונות לא מוצאות שם צהלה רק זעקה. צורחים צוחקים מחפשים ריגושים, ומוצאים ריקנות ועצבות ובעיקר התרסה.

שתיים בלילה, עליזה וחבריה עוצרים מונית, הם נדחסים פנימה ונוסעים כל אחד לבית שהוא סיבת צערו. לא קוראים להם יניב וגם לא גל, לא יפית וגם לא ענבל, קוראים להם משה, דוד, יוסף ושרה שושי חני ורבקה משפחות משכונות חרדיות ומביתר, ועוד פעם ביתר (הרבה משם). ובאותם בתים גרים הורים עצובים אכולים, כואבים מבוישים הורים שנכשלו בחינוך. הם עשו הכל, איימו והעלימו עין צעקו והחמיאו הכו וליטפו ושום דבר לא עזר.

בבית של שמעון בביתר, יושבת האמא במטבח, השעון מראה על רבע לשלוש שמעון נכנס, אמא מחייכת "מה נשמע?", "בסדר" הוא עונה ומפהק "בוא תשתה משהו חיכיתי לך", שמעון מציץ למטבח זורק חצי חיוך, "אני מת מעייפות", הוא צונח על מיטתו עם הבגדים ונרדם, אימה יעל ניסתה להיות נחמדה ליצור סוג של קשר לא לאבד אותו לגמרי, כך יעץ לה הרב. אבל לא נראה שמשהו מזיז לנער שלה, האם הוא עדיין שלה?

ובבית של עליזה כמעט אותה התמונה, אימה רותי מביטה בחלון ולוחשת בתוגה לבעלה "יוסף איך הגענו למצב הזה?" שואלת ומוסיפה, "שמעתי שזה קורה בעיקר אצל ילדים של חוזרים בתשובה". "שטויות", עונה בעלה, "זה קורה אצל כולם, השכנים שלנו חסידיים והבן שלהם שד' ישמור איך הוא נראה". והאם מגיבה "זה בגלל הסמארטפון שרכשה לעצמה זה מה שקלקל אותה", "לא" עונה בעלה, "היא קודם התקלקלה ולכן רכשה את המכשיר". הוא מאנפף באפו ומוסיף, "מה זה משנה". והיא מתעקשת "בטח משנה אם היו מקבלים אותה לסמינר בזמן, היא לא הייתה נזרקת לרחוב" הפעם הוא מהנהן בהסכמה.

"זה הכל המנהלת והמורות, אכפת להם רק מעצמם" הם לא דאגו לסדר לעליזה סמינר בכל מיני טענות ומענות "אבל תראה" היא אומרת, "הם לא רוצים שהתפוח הרקוב שלנו ירקיב להם את כל הארגז". "בושה" הוא מתכעס "לקרוא לילדה תפוח רקוב, שיקראו כך לילדים שלהם, מה יצא לנו מכל הדיבורים הגבוהים שלהם, ראי איך צדקנו, אם היו מכניסים אותה בכבוד לסמינר, היום היא הייתה ילדה רגילה שנמה עכשיו את שנתה ולא מסתובבת ברחובות, אבל הם לא רצו לקבל אותה, הם דחפו אותה לשם" הוא מצביע לרחוב שלמטה.

הלילה שחור והילדה עדיין לא חזרה, השעות נוקפות והדמיון עובד שעות נוספות. "תאמיני לי כשהיא תכנס, אני מחטיף לה מכות שתראה כוכבים" הוא אומר ומיד משתתק, והאם מגיבה בבהלה "חס ושלום, זה רק ידרדר אותה לתהום שמשם אין יותר תקנה" היא פורצת בבכי נורא, והוא יודע שהיא צודקת, מסיט את המבט להסתיר את עיניו גבר בוכה בחשיכה על בתו הפרחחית.

ג. הלוי מחברם של רבי המכר הנודעים: השידוך, כפרה בכפור, נשק סודי, הסמינר, היהלום, המרגל, שרביט קסמים, מדרון חלקלק (חדש), סדרת יוני גאוני (3 כרכים), סדרת חבורת צופן (9 כרכים), זינוק לאחור, דינה ילדה מיוחדת (2 כרכים), חותן איש האלוקים ועוד.

]]>