האם הקורונה אשמה בנשירת בחורי ישיבות?

חזרת תלמידי חברון לקפסולות בשבוע שעבר, אילוסרטציה (צילום: חיים גולדברג, כיכר השבת)

הרב אליהו מאיר פייבלזון שליט"א סיפר כי בעבר הגיע מידי שבוע לישיבת "פתחי עולם", בית המדרש לבעלי תשובה שבראשותו יהודי חילוני, שהגיע מידי שבוע למשך כ-10 דקות ללמוד תורה, ללא כיפה על ראשו.

בהמשך הגיע אותו יהודי ללמוד וגם נשאר עוד רבע שעה נוספת לתפילת מנחה, ללא כיפה.

הדבר הטריד מעט את מנוחתו של הרב פייבלזון והוא ניגש להתייעץ עם מורו ורבו הגר"מ שפירא זצ"ל, כשבפיו השאלה: האם להעיר על כך לאותו יהודי או לא?

הגר"מ ענה לו בזעזוע: "האם אתה רוצה לשלול ממנו את הזכות שלו לבחור ללבוש כיפה?"

הרב פייבלזון המשיך להתעקש ולברר, מה שונה הדבר מנשיא ארה"ב (שביקר באותה תקופה בארץ) שמבין כי יש לפחות לכבד ולשים כיפה בבית הכנסת או בביקורו בכותל וכי לא מוטב שיהיה אותו יהודי לפחות כמו נשיא ארה"ב ויכבד מקום קדוש?

אך רבו העמידו על ההבדל לפי דעתו: מגוי, שיש לו טבע אחר והגדרת תפקיד שונה, אנו לא מצפים "להתחנך", אז ממנו מבקשים ממנו בנימוס ומנסים "לאלף" אותו ללבוש כיפה בכותל, לפחות בשביל הנראות. אך אצל היהודי הזה הדבר שונה בעיקרו.

אין שום עניין ומטרה "לאלף" אותו, לכפות עליו משהו בניגוד לרצונו, ואפילו לא בשביל ה"נראות". המטרה היא להעביר אותו תהליך. תהליך עמוק של חיבור פנימי, וזה נתון אך ורק לרצונו העצמי ולבחירה שלו. אין שום צורך ושום עניין בבקשה לשים כיפה- כי היא שוללת את החשיבה והבחירה העצמית של אותו יהודי- לבחור לשים כיפה על הראש מעצמו.

להצמיח כיפה על הראש

סיפור מאלף זה יכול לשמש לנו כנקודת מוצא אישית וכללית לא רק ביחס לקירוב רחוקים, אלא גם ביחס לקירוב קרובים, המדובר פחות בקהלנו.

אנו נמצאים בתקופה מאוד מנותחת ומדוברת שגובה מחירים גם בבני הישיבות הטובות, משמנה וסלתה של עולם הישיבות.

גורמים 'יודעי דבר' מנבאים השלכות אפשריות לטווח הקרוב והרחוק, וגם מי שמתמצא בשטח רואה ופוגש יותר ויותר מקרים בתקופה זו של נערים שמצאו את עצמם נפלטים ברצונם ובעל כורחם מעולם הישיבות המיינסטרימי.

לא בהכרח מדובר בתופעה שיצרה לה ה'קורונה', יתכן והיא רק ה'קש ששבר את גב ה(בחור ש)קמל', שהיא הדהדה דברים שהיו סמויים מבפנים, שהציבה מראה משקפת מול חוסר החיבור וחסך העיסוק בפנימיות שהיה קיים בנערים גם קודם לכן ובעבע מבפנים.

הקורונה רק הפכה אצלם להיות מ"נשירה סמויה" ל"נשירה גלויה", כאשר כמובן יש לקחת בחשבון שלבסיס הזה לרוב נוספו גם רעות חולות וטורדות שנבעו מהשעמום וה'לבד' הגדול כמשיכה טבעית וחשיפה מוגברת שאינה מבוקרת למדיה ועוד שהחריפו את המצב.

אך יש גם אופטימיים יותר, שהעדיפו לראות בכך גם בשורה חיובית ומבורכת. צעד מקדם אפשרי (הלוואי) שאולי יהווה גם שינוי תפיסה ומדיניות בישיבות, שהעומדים בראשם מבינוים יותר כיום לאור ההתמודדויות השונות כי קיים צורך זועק לעסוק גם בפנימיות, בחיבור ובבניית האישיות ולא רק בלמידה שיטתית, חשובה ככל שתהיה.

זהו צורך שכבר אינו נחלתם הבלעדית של "נוער נושר" אלא של מיטב בנינו ובנותינו, צורך שלא ניתן כבר להתעלם ממנו או לטאטא אותו באגביות ולהתנער ממנו.

לצד מאות ואלפים ששרדו את המשבר בהצלחה שהתחילו את 'זמן אלול' בשקיעות והתמדה ומחזיקים את עולם הישיבות כבשגרה, ישנם לא מעט שלא.

חידוד התפיסה כי גם בחור ישיבה מצוי זקוק בעידן החדש להבין מדוע הוא נולד עם ה'כיפה על הראש' ולבחור בה מחדש, בעצמאיות אישית משלו הוא מתבקש.

להצמיח כנפיים ולעוף

פרשת השבוע פוגשת אותנו עם ציווי מעניין: "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תיקח האם על הבנים, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים".

פולמוסים ופירושים רבים מכירים אנו על פסוקים אלו, על מהות המצווה, על הסיבה שההבטחה הטמונה בה היא של אריכות ימים ועל הזיקה בינה לבין כיבוד הורים, התקדים היחיד הנוסף להבטחה שכזו.

אך פרשנותו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו "קדושת לוי" על פסוקים אלו לוקחת אותנו למחוזות אחרים ומעשיים בעבודת חיינו האישית.

"ציפור מלשון צפרא (בוקר), דהיינו בהירות. רצה לומר: כשיקרא לך בהירות והתעוררות עליון יאיר עליך 'בדרך', בדרכי ה', או ב'עץ', עץ החיים זו התורה הקדושה, 'והאם רובצת על האפרוחים', מחמת שאתה עדיין אפרוח קטן בדעת להתעורר עצמך לכן צריך ה'אם', התערבות עליונה, לרבוץ עליך בהתחלה.

אף על פי כך מנחה אותנו התורה כי 'לא תקח האם על הבנים'- גם אם אין לך שכל להתעורר בעצמך מלמטה לא תסמוך רק על ההתעוררות מלמעלה, מה שרובץ עליך- 'למען יטב לך' פירושו כי על ידי ההתעוררות העצמית שלך יש להבורא יותר תענוג, ולפי רבות התענוג ירבה השכר שלך ויהיה לך טוב בזה, 'והארכת ימים' הכוונה שעל ידי זה עוד טובה תגיע אליך, שעל ידי שתתעורר מעצמך במעלת הקדושה במעשיך הטובים, אז יהיה מקום להתעוררות עליון להיות זמן רב אצלך ולשרות זמן רב, וזהו "והארכת ימים"- 'ימים' בהירים של התעוררות רצופה וארוכה יותר".

רבי לוי יצחק מברדיטשוב מאריך בחשיבות פיתוח העצמיות והפנימיות האישית, כחלק מתהליך הגדילה וההתבגרות של ה'אפרוח הצעיר' שיוצא מתחת חסות כנפי אימו הרובצת עליו ופותח ערוץ תקשורת משל עצמו עם בוראו. עד כדי "שלח תשלח את האם"- מתגלית האפשרות לשחרר את הדברים שהרגילו אותנו לעשייה של רוטינה, שמנעו וחסמו אותנו אולי מעשייה, להתייצב עצמאית עם הרגליים על הקרקע וגם להצמיח כנפיים ולעוף.

יתכן וההלימה שבין מצוות כיבוד הורים לבין מצוות שילוח הקן, שהשוו זה לזה בברכה "והארכת ימים" טמונה בכך שצריך תזכורת נוספת לכך שאנו צריכים לשמור על האיזון בדרך.

לא מדובר ב'מרידה' והתרסה כנגד כל מה שקיבלנו מההורים, לא מדובר בעצמאיות שמשמעה 'לעשות הפוך', אלא מדובר בלהשיג חיבור אישי, ב'להצמיח כיפה' מתוך בחירה.

בכדי לשמור על האיזון ולהצליח להאריך ימים בהירים בטוב ובנעימים עלינו לזכור "לכבד הורים", להוקיר ולשמר את הטוב הקיים שרכשנו מהם ולאמץ אותו אלינו, בד בבד וללא כל סתירה ל"שלח תשלח את האם"- גיבוש זהות עצמית וחיבור פנימי של רובד עמוק נוסף. רק האיזון שביניהם יכול להשיג לנו את השלווה ואת דרך החיים הראויה להארכה ולהערכה.

הדרכת הורים בעידן החדש

ד"ר איתן ליבוב, פסיכואנליטיקאי ומומחה ליחסי משפחה שייסד את שיטת אייכה להורות מגדלת, מאריך בטוב טעם לכוון לאיזון זה בספרו "המגדלור", שמגולל את ההתמודדויות של ההורות בעידן החדש הכוללות שינויים רבים ותמורות בסמכות ההורית החדשה ומחלק את הקיים ל"מודל אב" ו"מודל אם".

לא בהכרח שזה מאפיין אבא ואמא ממש, אלו שתי תפיסות קיימות, וכיום לעיתים התחלפו גם היוצרות והאבא משתמש בפועל במודל האם ולהיפך.

אחד מההבדלים הבולטים בין מודל האב והאם הוא תפיסת היעד.

הורות 'דגם אב' הציבה לעצמה כיעד לגדל את הילד כך שבבגרותו הוא יהווה נכס להוריו ולסביבתו, יהיה משויך למגדליו ו'יתרום' להם בשלב כלשהו. חינוכו מכוון בהתאם להתאים את הילד לדרישות המערכת של הסביבה ולהתאימו לצרכים.

במודל ההורות מ'דגם אם' נקודת ההשקפה הפוכה ממש. השאלה המעסיקה את ההורה הפועל על פי תפיסתה הוא 'כיצד אוכל להתאים את עצמי בצורה הטובה ביותר לצרכי הילד שלי וכיצד אוכל לספק לילד את מה שהוא מבקש'. דגם אם מרוכז בצורכי הילד ולא בצורכי הקהילה שבה הוא חי.

תפיסת היהדות מציבה לנו לא פעם את הצורך בדיאלקטיקה הנוצרת בין שניהם, מתוך איזון וגיבוש דגמי ההורים ולא מתוך סתירה שהופכת ל"קול אביו" ו"קול אימו" שעשויה לייצר ילד מרדן-סורר ומורה שלא מוצא את עצמו בין הזיגזוגים.

שילוב בין הקולות השונים בהרמוניה מייצרות דרך מיטיבה ומגדלת שמחד לא מוותרת על השמעת עולם הערכים של ההורים והקפדה עליהם, ומאידך מייצרת מרחב מאפשר (מורוטריום) של התנסות בבחירה, עצמאיות והחלטה אישית של הילד עצמו.

יש שרואים את מנהג ה'חלאקה' שנעשה לילד בגיל שלוש שנים כאשר שערותיו הארוכות נגזזות לתספורת קצוצה עם פאות, כטקס מעבר סמלי של הבן מעקרונות ההורות של 'דגם אם' שעסקה בשאלה במה ניתן לתרום לילד, ומכניסה אותו לשלב ההכרה ב'דגם אב' שמכוון אותו ליעד ההורי כי בבגרותו יהפוך עצמו כ'נכס' עבור הוריו, משפחתו וקהילתו.

ההבנה בין המודלים השונים ויצירת האיזון שביניהם לא נעצרת בתחנת המוצא הזו, אלא ממשיכה ומלווה את הנער והוריו בכל תהליך גידולו והתבגרותו כאשר רבי צדוק הכהן מלובלין נותן לנו בעצם את האופק והאידיאל לגישה זו, מה צריך לקרות שם בסוף הדרך.

מחד, ליווי רובץ ראשוני של האם על הבנים, ההורה, הסמכות העליונה שמובילה את הילד ומכוונת אותו להתאים לעולם הערכים המשפחתי, הדתי והקהילתי. המלאך העליון שמצמיד לו את הכיפה לראש, מכניס אותו לישיבה, מכה על גביו ואומר לו: "גדל".

ומאידך לאפשר גם מקום לתהליך פנימי מתפתח, שהוא העיקר.

טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקויות.

לצמוח מהטעויות

רבי לוי יצחק מכוון אותנו לכך ששווה לנו לקחת את ההימור, גם כאשר הילד הוא עדיין "אפרוח קטן בדעתו" לטעמנו או אפילו במציאות ממש.

מותר לנו לסמוך עליו, מותר לו לנסות, מותר גם לטעות, ליפול, להתנהג קצת מחוץ לכללי המסגרת המערכתיים והנוקשים מידי לפעמים (כשאין לכך אחריות והשפעה מחלישה על הסביבה אלא רק ניסוי וטעייה אישי), כך לומדים וגדלים מבפנים.

באווירת הימים הללו כדאי להתייחס גם לכך שה'חטא' הוא חלק מהותי ומצמיח בחיים שלנו, בוודאי כאשר הוא משרת אותנו לחיפוש וחיבור טוב ומוביל לתשובה, אזי זדונות נהפכות למצוות ובעל התשובה עומד במקום שצדיקים גמורים לא עומדים, מקום של מתמודד עם החטא, מקום של מישהו שהשיג חיבור ברובד עמוק יותר מבפנים.

הקב"ה ברא אותנו כבני אדם ולא כמלאכים, לכך נתן לנו כמתנה נדירה את יום כיפור כיום כללי ומובנה לכולם במערכת השנתית שלנו, ולא כמשהו שנועד ליחידי סגולה.

דווקא הכאבים וההתנסות האישית, אותם 'כאבי גדילה'- הם המצמיחים.

לא צריך להיות "נוער נושר", צריך להיות יותר "נוער מחובר", מבפנים.

לא פעם אלו שאנו נוטים בשרירותיות להתייחס אליהם כ'נושרים' (בגלל המראה החיצוני המשתנה, האמירות הלא מקובלות, הקושי לעמוד במרתון וללכת בתלם) הם דווקא אלו שמזהים ראשונים את הצורך ומחפשים את החיבור הפנימי המובנה לעולמם.

ויפה שעה אחת קודם...

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצה המאמרים בוואטספ: Merkazkuma@gmail.com