מכירים את הסיטואציה הזאת? אנחנו יושבים בחברת אנשים ואחד מהם מספר בדיחה. פתאום כולם נשנקים מצחוק, ואנחנו מגלים לחרדתנו שאין לנו מושג על מה הם צוחקים. אנחנו מנסים להבין את הבדיחה, לחשוב על כל האפשרויות, אבל פשוט לא מבינים מה מצחיק.
אנחנו מסתכלים מסביב, לראות אם מישהו נמצא במצב שלנו, אבל לא - נראה שכולם הבינו את הבדיחה מצוין. אנחנו מעיפים עוד מבט מסביב, ובשבריר שנייה של החלטה מצטרפים לצחוק הכללי, בלי שיש לנו מושג ירוק על מה כולם צוחקים.
תמיד כשזה קורה, יש איזה חשש קטן בלב שמישהו יפנה אלינו פתאום וישאל "למה אתה צוחק?" וכל הנוכחים ישתתקו ויסתכלו עלינו בצפייה ואנחנו נצטרך לומר: "את האמת, אין לי מושג... פשוט לא רציתי להיות היחיד שלא הבין את הבדיחה..."
תארו לעצמכם שמישהו היה מארגן סיטואציה כזאת בכוונה בשביל לבדוק אם אנחנו צוחקים מבלי להבין את הבדיחה. זה יכול להיות כל כך מביך.
אז זהו שכבר בשנת 1955 עשו מחקר כזה. הוא לא בדק צחוק מבדיחה לא מובנת, אבל הוא בדק תגובות של אנשים ללחץ חברתי. החוקר סלומון אש אסף אנשים ואמר להם שהוא בודק את יכולת התפיסה החזותית שלהם. הוא הציג להם מספר קווים על לוח גדול, והם היו צריכים לזהות מתוכם קווים בגודל שווה.
עד כאן הכל טוב ויפה, המטלה הייתה פשוטה וקלה והאנשים ענו עליה ללא בעיה. אבל אש החליט לסבך את העניינים - הוא זימן אנשים לניסוי אבל הם לא ידעו שכל האנשים שיושבים איתם בניסוי אינם באמת משתתפים בניסוי, אלא הם משתפי פעולה עם החוקר, והניסוי אינו בודק תפיסה חזותית, אלא את מידת הכניעה לחברה.
הניסוי התחיל. החוקר הציג בפני המשתתפים את הקווים וכל אחד בתורו אמר את התשובה. הניסוי כלל 18 סבבים, בשני הסבבים הראשונים משתפי הפעולה ענו את התשובה הנכונה, אך מהסבב השלישי והלאה, כמעט בכל הסבבים ענו כל משתפי הפעולה ללא יוצא מן הכלל, בביטחון רב וברגיעה, תשובה שגויה לחלוטין. הנבדק האמיתי בניסוי החל להתבלבל, שאל שוב לגבי הוראות המשחק, קיבל תשובה, הסמיק, וענה גם הוא - את אותה התשובה השגויה שענו כולם.
אש ערך את הניסוי שוב ושוב עם משתתפים שונים, והתוצאות היו מדהימות. רק רבע מהמשתתפים נשארו נאמנים לאמת המוצגת מול עיניהם, כל השאר ענו לפחות תשובה שגויה אחת, כאשר כמעט 40% מתוכם ענו לפחות 8 תשובות שגויות.
הקטע המדהים באמת נמצא בהמשך המחקר. אחרי שהסתיים המעמד המביך, סיפרו החוקרים לנבדק את התרמית כולה ותיחקרו אותו לגבי תשובותיו. חלק מהנבדקים אמרו שהם ידעו שהתשובה לא נכונה, אבל הם פשוט הרגישו לא נעים מהאנשים האחרים ולכן אמרו את התשובה הלא נכונה.
הרמב"ם מזהיר
אחרים סיפרו שהם חשבו שהם יודעים את התשובה הנכונה, אך כשראו שכולם אומרים תשובה אחרת החל הפקפוק להתגבר בליבם והם התחילו לחשוב אולי לאחרים יש מידע נוסף ואולי הם יודעים יותר טוב מהם מה התשובה ולכן שינו את דעתם. היה גם סוג שלישי של אנשים שענו תשובות לא נכונות, כאשר תיחקרו את האנשים האלו, הם נראו מבולבלים וטענו כי הם אכן האמינו כי אלו התשובות הנכונות.
כשחושבים על המשמעות של זה, זה כמעט מפחיד - האנשים האלו נכנעו כל כך ללחץ החברתי, שהם אפילו לא שמו לב שהתפיסה שלהם משתנה, לחץ חברתי גרם להם לענות תשובות שהם באופן וודאי לא נכונות, והם אפילו לא הבחינו בתהליך שעבר עליהם.
מה שמעניין גם, הוא התחקיר של אותם רבע מהמשתתפים שהתעקשו לומר את התשובה הנכונה כנגד כל האנשים בקבוצה. האנשים הללו סיפרו על תחושה בלתי נעימה, על הרגשה שהם עומדים להשתגע, ושמשהו מאד לא מובן קורה. ועל ההחלטה לדבוק באמת בכל מחיר.
הניסוי הזה שוחזר פעמים רבות, וגם שלושים שנה אחרי, עדיין התקבלו מידות גבוהות של כניעה ללחץ חברתי. הניסוי מסב את תשומת הלב להשפעה האדירה שיש לחברה עלינו, ולחשיבות שבהתחברות לאנשים טובים וישרים.
ומי לנו גדול מהרמב"ם שכבר לפני מאות שנים הזהיר אותנו כי "דרך ברייתו שלאדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג במנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם יתרחק מהרשעים ההולכים החשך כדי שלא ילמד ממעשיהם והוא ששלמה המלך אמר "הולך את החכמים יחכם ורועה כסילים ירוע"..." (הלכות דעות ו').
אז איך אתם הייתם מגיבים לניסוי כזה? לאיזו קבוצה הייתם משתייכים? ספרו לנו בטוקבקים מה אתם חושבים על הניסוי, ומה הוא אומר על החברה, האנושות ואיזה סוג התנהגות הייתם אתם מפגינים אם היו שמים אתכם במעמד כזה.
הצגת כל התגובות