בליל כ"ז באדר ב' תשפ"ב הגיע מחבל לבני ברק מצויד ברובה 16M ופתח במסע טבח, בו נרצחו חמישה בני אדם. אחד הנרצחים הוא הרב אבישי יחזקאל ע"ה (29) שירד מביתו כמה דקות קודם לכן עם בנו אריאל בן השנתיים בעגלה, וכששמע יריות החליט לחזור לביתו, אבל הוא לא ידע שבדרכו חזרה הוא יפגוש במחבל הארור שיקפח את חייו בירייה בראשו מטווח אפס. הרב אבישי נהרג במקום, הוא השאיר אחריו אישה בהריון שהיתה בחודש השמיני להריונה (וילדה אח"כ תינוק שקראו לו "משה אבישי" על שם אביו, שלא זכה להכירו), ואת בנו בכורו אריאל שניצל בדרך נס.
הרב אבישי היה אברך בן תורה, ובשנה האחרונה זכה ללמד תלמידים בכיתה ג' בת"ת, הוא השקיע בהם את כל כוחותיו גם מעבר לשעות בית הספר. למשל בלילות שבת שאין לימודים רשמיים, היה מזמינם לביתו לאחר סעודת שבת, ועורך להם שולחן עם ממתקים ודברים טובים, והיה שר איתם שירי שבת ומספר להם סיפורים ודברי תורה, למרות שהוא לא היה חייב, הוא רצה שהילדים הרכים האלה יטעמו טעם רוחני של שבת קודש. היה לו לב גדול, וחפץ בהצלחתו של כל תלמיד.
וכגודל אהבתו אותם, כך הם התלמידים החזירו לו אהבה ונקשרה נפשם בנפשו, כי ראו את גודל השקעתו בהם באהבה ובמסירות. והמעשה הבא יוכיח: כמה שבועות אחרי פטירתו הלך אביו הרב מנשה יחזקאל הי"ו לקברו, והנה הוא רואה שם ילד קטן שמתפלל ליד הקבר, הוא שאל אותו: "מה ילד עושה לבד בבית העלמין?". הילד השיב ואמר: "הרב אבישי הוא הרב שלי, וכבר כמה זמן שהוא לא הגיע לכיתה, התגעגעתי אליו, אז באתי לכאן להתפלל לידו".
אין מילים לתאר את הצער והקושי שעוברים משפחות שכולות, באמת אין מילים. הכאב, הגעגוע היום יומי, הזיכרונות, התמונות, הסרטונים, הרצון לתת עוד חיבוק אחד חזק, לומר עוד מילה טובה, לצעוק חזק כמה שאהבנו אותך.
זה נגמר.
הכח היחיד שמחזיק את האדם בשעות קשות ובימים קשים, זה כח האמונה. שיש בורא לעולם שמנהל את העולם כפי חוכמתו הגדולה. הוא יש לו את החשבונות שלו, אנחנו היצורים הקטנים לא תמיד מבינים למה הוא החליט כך, אבל אנחנו מאמינים שאין סתם בעולם, והכל מנוהל ומדוקדק כחוט השערה לפי מה שגוזר ה' יתברך. א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.
כמו נוסעים באוטובוס, כולם משלמים אותו מחיר על הנסיעה. אחד יורד אחרי 4 תחנות, והשני יורד אחרי 7 תחנות, והשלישי יורד בתחנה אחרונה. וכי יתכן שנאמר 'מדוע הראשון ירד אחרי 4 תחנות הרי הוא שילם מחיר מלא, והיה לו לרדת בתחנה אחרונה ולנצל את כל כספו'?. זה לא נכון, כי הוא ירד במקום שהוא היה צריך לרדת מסיבותיו שלו, אתה לא יודע למה הוא ירד שם, אבל הוא עצמו בוודאי יודע.
אותו דבר לגבי החיים, כל אחד הקב"ה לוקח אותו בתחנה שלו, זה צעיר וההוא זקן, מהסיבות ששמורות איתו למעלה. אנחנו לא יודעים מה הן הסיבות, אבל אנחנו מאמינים שהוא יודע מה שהוא עושה.
בגמרא (חולין ז ע"ב) "אמר ר' חנינא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". פירוש, אם אתה מכין סלט ופתאום הסכין החליקה מעט, והאצבע קיבלה חתך קטן, או סגרת את הדלת של הרכב על האצבע שלך, או כל מכה קטנה שקיבלת - זה לא קרה סתם במקרה, אלא לפני שקיבלת את המכה בשמים הכריזו שכך יהיה. קל וחומר על דברים הרבה יותר משמעותיים, כמו מוות וחיים, שהכל מדוקדק מלמעלה כפי רצון ה' יתברך, ואין סתם ומקרה בעולם.
עוד דבר קטן, כשאדם נפטר מהעולם, רגילים כולם להספידו ולספר בשבחיו, כל מעשה טוב שלו, כל מידה טובה שהיתה לו, כל דבר חיובי מקבל המון תשומת לב, ונהנים להחמיא ולומר עליו דברים טובים.
הורים יקרים! בבקשה ממכם, אל תחכו שיקרה אסון לילדכם ח"ו ורק אז תתחילו לראות כמה הוא היה טוב ולספר לכולם על תכונותיו הנפלאות. לא! עכשיו, כן עכשיו, שהוא חי איתכם בבית, בכיתה, תספרו לו כמה שאתם מעריכים אותו, ואוהבים אותו, תחמיאו לו, תפרגנו לו, תחבקו ותנשקו אותו, אל תתקמצנו על המילים הטובות! זה שלו - תתנו לו את זה.
אין לנו מושג מה מחוללת מילה טובה, מבט של אהבה, חיבוק של הערכה, בין הורה לילדו (ולא משנה בן כמה הילד), הכח העצום שהוא מקבל מזה להיות טוב יותר, להאמין בעצמו, לשאוף גבוה - שווה הכל.
תחשבו רגע, אם כל השבחים והפירגונים נכונים לאחר 120 שלו (כמו שבאמת מספרים על כולם), למה שלא יהיו נכונים כאן ועכשיו כשהוא חי? לא עדיף שישמע אותם בעצמו? לא כדאי שנשמח אותו ונתדלק אותו בשמחה ואהבה? בוודאי שכן.
יהי רצון שיהיו הדברים והחיזוקים שניקח לעצמנו לעילוי נשמתו הטהורה של הקדוש הרב אבישי דוד יחזקאל הי"ד בן הרב מנשה ומרת נאוה שיבלח"א ונזכה בקרוב לתחיית המתים לראות את פניו המאירים. אמן.
הכותב בכאב ובדמע,
ברגש עמוק של געגוע,
שלומי זברלו, בן משפחתו של הרב אבישי יחזקאל הי"ד שנהרג בפיגוע בבני ברק בשנה שעברה
הצגת כל התגובות