"מה אני יכול לעשות? זאת המציאות!" – מכירים את הטענה הזאת? "מציאות, שנולדתי להורים כאלו... ולאחים כאלו... ויש לי שכנים כאלו... וגם הילדים שנולדו לי הם כאלו... זאת המציאות! ואיך אפשר להתווכח עם מציאות?!"
איך? באמת איך אפשר להתווכח עם מציאות? אני הרי רואה את זה בעינים, וזה לא פטה-מורגנה, ואני לא הוזה ולא מדמיין ולא באמצע חלום. זאת המציאות...
האמנם?! מי בעצם ממציא את המציאות?
המשכן אתן לכם את החשבון'. הוי אומר: 'אלה פקודי המשכן משכן העדות'." (שמו"ר נא סימן ד).
זה נשמע קצת מזעזע! הרי על מי מדברים כאן? על משה רבינו, מנהיג האומה, בחיר השם, נותן התורה. ומי מדבר עליו? בני ישראל, דור דעה, שראו עין בעין כי משה אמת ותורתו אמת והאמינו בהשם ובמשה עבדו!
אז איך אפשר לחשוד במשה רבינו שהוא גנב??? ואיך בני ישראל מעלים בדעתם כזה חשד???
שאלה נוקבת, ובכדי לענות עליה עלינו לערוך הכרות עמוקה עם תופעה נפשית סמויה, שהרב וולבה מכנה אותה בשם "פנס קסם".
פנס קסם זה תהליך פנימי של הקרנת ליקויים, חוויות ורגשות על הסביבה.
כולנו מתהלכים כאן בעולם עם מקרן נייד צמוד לקרקפת, כונן קשיח עמוס עד להתפקע בסרטים-גולמיים-סודיים-נעלמים, מיקרופון שמחובר הרמטית למוחנו ולליבנו, ולחצן מצוקה שנובח בהיסטריה... וכל האנשים בעולם, וכל האירועים, וכל המצבים, והאפיזודות, והמקומות, הכול וכולם מסכים ענקים-חלקים.
ואנחנו משדרים...
נדמה לנו, שזה ההוא וההם וההיא וכולם וכל העולם.
נדמה לנו, שהסיבה למצב הרוח הזועף שלנו נעוצה במציאות של מישהו או משהו באזור. נדמה לנו, שההוא גנב וזה נצלן, שלאחד אין טקט והשני חסר נימוס ברמות מחפירות, שפלוני נלעג וחסר כבוד עצמי, שהם אטומים ואנוכיים, שהיא רגישה מדי ורכרוכית ונמסה כמו חמאה וחסרת תקנה...
כל כך הרבה תאוריות ומסקנות ודעות וביקורות והאשמות יש לנו על העולם שבחוץ, החל מפוליטיקאים 'מושחתים' ו'חמדנים' ו'שקרנים' וכלה בבן השכנים, שהנו פעוט חסר חינוך והשכלה מינימלית...
כל כך הרבה נדמה לנו על העולם שבחוץ.
ויש לנו אפילו הוכחות. צבעוניות. מרצדות על גבי מסך לבן.
אבל באמת, אנחנו רק מקרינים! אנחנו בסך הכל קולטים השתקפות...
התגובה שלנו אינה קשורה למציאות עובדתית, כי אם להסתכלותנו האישית עליו. וההסתכלות שלנו תלויה במערך הנפשי שלנו.
רבי נתן אומר: "כי אי אפשר לברר ולהוכיח האמת על ידי ראיות בשום אופן. כי הכל יכולין לסתור מחמת נצחון (נצחנות) ולספר כנגד זה מעשיות של שקר והוכחות של שקר, לסתור ולהעלים האמת, חס ושלום. אבל עיקר ההבחנה – הוא בלב, לכל חד כפום מה דמשער בליביה". (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ג', סעיף י"א).
כל כך מעט אנחנו יודעים על עצמנו. כל כך הרבה אנחנו משליכים על אחרים. מאשימים, כועסים, חושדים, נבהלים... כשבעצם, זאת רק החוויה שלי!
הרב וולבה מסביר איך פועל על כולם הקסם הנפשי, גם על אנשי דור המדבר: "בתורה עצמה מצאנו תהליך פנימי זה: 'וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת השם אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ' (דברים א, כז). רש"י: 'בשנאת ה' אתנו' – והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר "מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך"' (מה שבליבך על אוהבך זה מה שבליבו עליך).
בליבם של אנשי דור המדבר הצטברה שנאה דקה נגד ה', לפי עצמת קדושתם. מעולם לא היו מודים לעצמם על זה. שהרי לא ידעו מזה כלל. והנה, פנס הקסם הפנימי הראה להם את אשר בלבבם בהיפוך. ואמרו שהשם יתברך שונא אותם. האמינו בכך וסבלו מזה צער נורא. נדמה להם, כי הם אוהבים את ה' ושואפים אליו בכל לבם, רק משום מה הקב"ה אינו מחונן אותם עוד...
ונפסק להלכה ברמב"ם: 'וכל הפוסל את אחרים תמיד, כגון שנותן שמץ פסול במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים – חוששין לו שמא ממזר הוא. ואם אמר עליהם שהם עבדים, חוששין שמא עבד הוא. שכל הפוסל במומו פוסל.'
בוודאי לא ידע הפוסל הזה על מומו, כי אילו ידע וזכר אותו, היה נמנע מלהזכירו על אחרים, בכדי שלא יתגלה קלונו הוא... אבל בסתרי הלב, בשכבות העמוקות בנפשו לא נשכח המום – ופנס הקסם הפנימי מקרין את המום העצמי החוצה, לפסול בו אחרים" ("עלי שור", עמ' קסב-קסה).
מדהים! מדהים ומטלטל!
וגם מסביר את החשד התמוה והאווילי במשה רבינו. כי לא צריך להיות משוגע בשביל לחשוד במשה רבינו בגנבה; מספיק להיות בן אדם עם חמדת ממון, לראות את משה רבינו מתעסק עם כל כך הרבה כסף סביב בניית המשכן, ולעשות חשבון פשוט בשכבות התת-קרקעיות של הלא-מודע: 'אם אני הייתי שם, הייתי מגניב לי לכיס לפחות מיליון; משה יותר צדיק ממני, אז קרוב לוודאי שהוא פילח איזה חצי מיליון בקירוב'... ומשם, קצרה הדרך להביט אחרי משה ולפזר השערות, שהאירוניה בהן צועקת לשמיים: 'חמי קדל דבריה דעמרם' (ראה צווארו השמן של בן עמרם); 'אדם ששלט על כל מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?'...
מצמרר! כאלה מין בני אדם אנחנו?!...
אבל גם פותח לנו פתח לעבודה קדושה ונשגבה מאוד – לקחת אחריות על החוויות שלי. להתבונן פנימה, לעצום עיניים לכל ה'מציאות' על גבי המסכים שבחוץ, לערוך הכרות עם התוכנה הפנימית, ולזכור, שהכול מתחיל אצלי! כל מה שאני קולט מבחוץ זה רק אור חוזר לתוכי פנימי. וזה סך הכל זה"ש – זה הסרט שלי!