פרשת השבוע, “מקץ”, נקראת תמיד בימי חג החנוכה – ולא במקרה.
בפרשה אנו פוגשים את אחי יוסף, היורדים למצרים כדי לשבור רעב, וניצבים מול שליט הארץ, מבלי לדעת שזהו אחיהם יוסף, אותו מכרו בעבר כעבד לישמעאלים.
האחים עוברים טלטלות קשות. הם נחשדים כמרגלים, נחקרים, ונאלצים להתבונן פנימה. אט־אט הם מבינים: אין זו רק שרשרת של מקרים, יד שמיים מלווה אותם.
בשובם אל יעקב אביהם, הם מספרים על המפגש עם שליט מצרים, על השאלות שנשאלו, ועל כך שסיפרו לו כי הם שנים־עשר אחים – האחד איננו, והקטן בנימין נותר עם אביהם וכאן, כבר בעדות זו, מקבל יוסף – מבלי שאחיו יודעים – בשורה מחזקת ומנחמת: אביו יעקב עודנו בחיים.
סיפור חייו של יוסף הוא סיפור של נאמנות, של אמונה ושל אור בתוך החושך.
גם בשנותיו הקשות במצרים, בבית האסורים, כשהוא מואשם לשווא ומושפל – יוסף אינו נשבר. היו לו כל הסיבות לייאוש: אחים שמכרו אותו, אם שנפטרה בילדותו, אב שמתאבל עליו כאילו איננו. ובכל זאת יוסף קם. הוא מתרומם, מצליח, והופך למשנה למלך פרעה, המנהיג את מצרים ומפרנס עמים שלמים בשנות רעב קשות.
וכאן מתחבר סיפורו של יוסף אל חג החנוכה. נרות החנוכה מספרים את סיפור גבורת החשמונאים, מיעוט מול רבים, אור קטן מול חושך גדול. הם לא נכנעו, מצאו פך שמן קטן וטהור והדליקו אור שהלך וגדל.
זהו סיפורו של העם היהודי כולו: עם ששורד גלות ורדיפות, משברים ואתגרים – ובכל דור בוחר להדליק אור, להאמין, ולהמשיך להאיר את העולם.
0 תגובות