בפרשת השבוע 'שלח', מסופר שמשה רבנו שלח שנים-עשר שליחים לארץ ישראל, כשהוא מגדיר להם באלו מטרות לפעול, ובכך להביא מידע על אופי המקום ועל טיבו.
בהיסטוריה האנושית, מספרים על הרבה משימות ריגול בשטחי אויב, אך הראשונה והמפורסמת ביותר מובאת בפרשת השבוע, אך המרגלים הביאו למשה רבנו דו"ח עגום, שהארץ איננה טובה, והוציאו דיבה רעה על ארץ ישראל.
נתאר לעצמנו איש עסקים, שמשגר שליח מטעמו לבקר בארץ חדשה, בכדי לבדוק אפשרות להקים מפעלי תעשייה.
לאחר שבדק השליח את הכדאיות, החליט שאין למפעלים סיכוי להצליח באותה ארץ.
מה עושה איש העסקים? מעניש את השליח שהביא לו דו"ח רע... לכאורה, הלא המרגלים רק מילאו את משימתם?
אלא שחטאם של המרגלים לא היה בתיאור הנעשה בארץ, אלא שהם הוסיפו נתונים ומסקנות מיותרות משלהם: "לא נוכל לעלות... כי חזק הוא ממנו".
הנתונים שאספו המרגלים אמנם היו שליליים, אך האמונה שאלוקים מכניס אותנו לאר המובטחת, הייתה צריכה למנוע מהם להסיק מסקנות.
בכך הביאו המרגלים את העם לייאוש, היות ומשה שלח אותם ל"תור" ולא ל"ריגול".
ההבדל בין תייר למרגל הוא, שמרגל נדרש להפעיל שכל, חכמה, תחבולות וערמומיות, בכדי לחשוף מידע חיוני.
לעומתו התייר שרק מבקר, רואה ומתרשם, ללא תחבולות ודרכי עורמה.
האמונה היא דבר מבורך, וכאשר מאמינים באלוקים זה יכול לממש את משאלותינו לטובה.
ובלי קשר עלינו לזכור שארץ ישראל היא– ארץ זבת חלב ודבש.