במוצאי שבת קודש פרשת דברים, נפרדנו כולנו בצער רב מ'מלכת השבט' – הבּאָבּע היקרה שלנו. אני עדיין ממאן להאמין שהלב הגדול של המשפחה, הלב שפעם למעלה ממאה שנה, נדם לפתע פתאום. כל אחד מאיתנו בוודאי יכול לספר על השיחה האחרונה וזו שלפני האחרונה; רבים מאיתנו הספיקו לברך אותה בי"ז תמוז לרגל יום הולדתה המאה (!). בטח שמעתם גם אתם מילות דאגה למשפחה האישית שלכם, מן הסתם הופתעתם מצלילות הדעת המדהימה, ושוב נפעמתם מהזיכרון הנפלא שלה. ברור שקיבלתם ברכות מיוחדות, וללא ספק שמעתם מילה, סיפור, פתגם או ברכה הקשורים עם הרבי, ואת הרגעים הקטנים-גדולים האלו תנצרו בלבכם לעד.
הבאבע זכתה בזכות גדולה; צאצאיה הם שלוחים, עסקנים ועושי דברו של הרבי בכל רחבי תבל. לפיכך לא זכיתי – כמו רבים מכם – להשתתף פיזית בהלווייתה. מן הסתם עשיתם משהו טוב בזמן הזה לעילוי נשמתה, כפי שאני השתדלתי לעשות ברגעים אלו.
בזמן ההלוויה, וגם קצת לפניה ועוד הרבה אחריה, ישבתי באודסה והרהרתי ביני לבין עצמי: מה הם הזכרונות שארצה להשאיר לעצמי מדמות המופת שלה? אכן אזכור את העוגיות המיוחדות, את החיבוק העוטף, את ביקורי מוצאי-שבת מברכים, את השתתפותה בשמחות, את העצות, את סיפורי הזכרונות מאירועים אצל הרבי במשך עשרות השנים, 'פירורים' מיוחדים מה'יחידויות' שלה יחד עם הזיידע הגדול ועוד. אבל מהו הדבר המרכזי שאראה מול עיניי בכל פעם שארצה לומר לעצמי: "מי אנחנו מהצד של הבאבע"?
הייתי אצל הרבי באותו יום ראשון י"ז אלול תשמ"ט. אני זוכר את ההתרגשות מהמילים שנאמרו לזיידע ולבאבע באותו מעמד קודש של חלוקת הדולרים, את הרגשת ההתעלות שאחזה בהם ובמילא בכל המשפחה. חזרתי על אותן המילים במעמדים שונים, לאנשים שונים בנסיבות שונות ומגוונות. אבל אתמול, בזמן ההלוויה, ישבתי ולמדתי, וניסיתי להבין – בדעת תחתון כמובן – מה אומר הרבי לזיידע ולבאבע.
בתחילה אומר הרבי מילות שמחה, לאחר שלא התראו זמן רב מהרגיל (זיידע ובאבע נהגו, כידוע, במשך עשרות שנים להגיע לחצרות קודשנו מדי שנה בחודש כסלו; באותה שנה נבצר מהם להגיע בגלל עניינים שנבעו מבעיות בעבודה של זיידע). הרבי אומר לזיידע "ברכה והצלחה" עם הדולר הראשון, ואז הרבי מרים ומגיש לעברו דולר שני ואומר: "מ'זעט זיך נישט פאר א לאנגע צייט, איז דעמאלט ס'דארף זיין א שמחה גדולה יותר" [=כשלא נפגשים במשך זמן ארוך, צריכה להיות שמחה גדולה יותר].
דעת לנבון נקל, שהרבי מדבר על שמחה גדולה יותר לא רק אצל הזיידע שרואה את הרבי אחרי זמן ממושך, אלא גם אצל הרבי השמחה היא גדולה יותר. כאן הרבי נוטל דולר נוסף ומאחל: "זאל זיין שמחה גדולה יותר". ואז מגיעה הבאבע, והרבי אוסף שלושה דולרים ותוך כדי אומר "די זעלבע זאך [אותו הדבר] אשת חבר, זאל זיין [שיהיו] בשורות טובות, הצלחה רבה". כך מסתיים המעמד שבו הרבי מראה אותות חיבה מיוחדים מאוד לזוג מיוחד, השלוחים שלו – אנשיו, חייליו ועושי דברו זה עשרות שנים בארה"ק, אותם הוא שמח מאוד לראות, כאמור, לאחר זמן רב שלא ראה אותם.
בזמן ההלוויה, הרגשתי שיש כאן עניין גדול יותר מאשר רק "חיבה יתירה". לשם כך עיינתי במקורות שבהם מופיעה ההגדרה של "אשת חבר", בכדי לנסות להבין את כוונתו של הרבי במילים אלו.
המושג "אשת חבר" מובא בגמרא בשני אופנים: אופן אחד במשמעות של כבוד כלפי אשת החבר, והאופן השני, במשמעות של נאמנות שיש לאשת החבר.
האופן הראשון – כבוד, מובא בגמרא במסכת שבועות (ל, ב) בסיפור על אשתו של רב הונא, שהיה לה דין תורה עם אדם אחר בבית דינו של רב נחמן. הדיין לא ידע כיצד עליו לנהוג; האם לקום לכבודה של "אשת חבר" שנכנסת לדיון אצלו (כמובא במסכת בבא בתרא דף ע"ה ע"א שתלמידי חכמים נקראים "חברים"), אך אז יסתתמו טענותיו של הצד השני כשיראה שהדיין מכבד את הצד השני. או לבטל מצווה (כמובא בקידושין ל"ב ע"ב – ל"ג ע"א "מפני שיבה תקום") שחובה לעמוד ולכבד את אשתו של רב הונא, שהיא בהגדרתה "אשת חבר".
בהלכה יש דעות שונות לגבי חיוב הכבוד ל"אשת חבר". ישנה דעה הסוברת שבחיי החבר חייבים לכבדה מן התורה, ואילו לאחר מותו החיוב הוא רק מדרבנן (תוספות ד"ה והאמר שבועות ל' ע"ב, והרמב"ן והרשב"א ועוד). דעה אחרת סוברת, שאפילו בחיי החבר החיוב הוא רק מדרבנן (הריטב"א ועוד) וישנה גם דעה שאפילו בחיי החבר, החיוב לנהוג כבוד באשת החבר, הוא רק ממידת חסידות.
האופן השני – נאמנות, מובא בגמרא מסכת עבודה זרה דף ל"ט ע"א: סיפור על רב הונא בר מניומי שקנה תכלת לציצית מאשתו של רב עמרם חסידא, ובא לשאול את רב יוסף האם אשתו של רב עמרם נאמנת על התכלת? לרב יוסף לא הייתה תשובה, אך הוא פגש את החייט חנן שאמר לו ש"בדידי הוה עובדא" ופעם קניתי תכלת מאשתו של רבנאה אחיו של רבי חייא בר אבא ושאלתי את רב מתנא האם היא נאמנת, ולא ידע מה לענות לי, ושאלתי את רב יהודה מהגרוניא, שענה לי משמו של שמואל: "אשת חבר הרי היא כחבר" והרי היא נאמנת על התכלת (כמו שהיא נאמנת על המעשרות ועל הטהרות).
•
בני המשפחה היקרים! יש שני עניינים בדבריו של הרבי לבאבע היקרה. ענין אחד הוא הכבוד שיש לכולם כלפיה, מאחר והיא אשתו של איש מכובד – הזיידע. וכאן יש דיונים הלכתיים, מה דין הכבוד הזה לאחר פטירת "החבר", ובעיקר מה דין הכבוד לאחר פטירת ה"אשת חבר", הבאבע עצמה.
ויש את העניין השני, הנאמנות, שהיא כאשתו של זיידע – נאמנת, בדיוק כשם שהוא היה נאמן. במילים אחרות, הרבי אומר לה קבל עם ועדה, אני סומך עלייך בדיוק כשם שאני סומך על הזיידע, אתם אנשים שעליהם אני יכול לסמוך! אתם החיילים שלי, אתם האנשים שלי, אתם הידיים שלי, אתם השלוחים שלי, אתם עושי דברי בכל מקום שבו אתם נמצאים בשליחותי. אתם אלו שאני נותן בהם את אמוני – מאמין בכם שעשיתם ותעשו את רצוני.
זהו אפוא הזיכרון שבו אני בוחר ומציע לכולנו כיצד לזכור את הבאבע אשר קיבלה מהרבי את התואר החשוב "אשת חבר", לא רק כתואר של כבוד, אלא קיבלה את התואר "נאמנת" עם חותמו של כהן גדול – הרבי סומך עליה! והיא תמיד ביקשה ממנו "שיקח את כל הקהילה שלי תחת הכנפיים שלו". במילא הרבי סומך עלינו, על כל אחד ואחד מבני הקהילה שלה – עלינו, על הצאצאים שלה עושי דברו. והלוואי שנהיה כולנו ראויים להיכנס תחת הכנפיים של הרבי יחד עם התואר "נאמנים", אלו שהרבי סומך עליהם.
שנזכה שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, ושתמיד נשמח אחד בשמחתו של השני מתוך שמחה וטוב לבב, בשורות טובות.
שלכם, הרב אברהם וולף, אודסה אוקראינה
0 תגובות