אסרו חג של עצרת בבית המקדש עשאוהו קצת יו"ט, לפי שביום זה היו מקריבים את רוב הקרבנות שעולי הרגל הביאו אתם, עולות ראיה ושלמי חגיגה ושאר קרבנות יחיד שאין הקרבתם דוחה יום טוב. והוא נקרא. יום טבוח.
בניגוד לחגי הפסח והסוכות, בהם ניתן היה להקריב קרבנות יחיד כאלה בחול המועד, חג השבועות הוא חג הנמשך יום אחד בלבד. בשל כך, היום שלאחר החג הפך לזמן העיקרי לשחיטת והקרבת הקרבנות הללו, ולפיכך כונה "יום טבוח".
ניתן היה להשלים את הקרבת הקרבנות גם במשך ששת הימים שלאחר החג. ימים אלו כונו "ימי טבוח", והיו שבעה ימים להשלמת הקרבנות, בדומה לחג הפסח. אף על פי שכל ששת הימים שלאחר החג הוגדרו כך, עיקר ההקרבה התרחש ביום הראשון שלאחר החג.
למרות שימים אלו מותרים במלאכה, האדם המקריב קרבן בימים אלו היה נאסר בעשיית מלאכה ביום ההקרבה.
אף בזמננו, יש הנוהגים ביום שלאחר חג השבועות – "אסרו חג של עצרת" – מעין של יום טוב, אף יותר מבאסרו חג של רגל אחר. הראשונים כתבו שנהוג שלא לומר הספד ותענית בימי התשלומין הללו, ואין אומרים בהם תחנון.
ועיין (בשו"ע או"ח, סי' תצ"ד ס"ג) ברמ"א וז"ל ואין אומרים תחנון מתחילת ראש חדש סיון עד ח' בו, דהיינו אחר אסרו חג. עכ"ל. ומבואר שדעת הרמ"א שאין אומרים תחנון עד אסרו חג דשבועות ועד בכלל, אבל אח"כ אומרים תחנון.
אבל במשנה ברורה שם (סי' קל"א ס"ק ל"ו) כתב: ויש מקומות נוהגין שלא ליפול כל הששה ימים שאחר שבועות מפני שהקרבנות של חג השבועות היה להם תשלומין כל ז'. עכ"ל. הרי דס"ל להני שיטות שיש ייחוד להו' ימים אחרי שבועות אף בזה"ז, ואין אומרים בהם תחנון עד י"ב בסיון.
0 תגובות