מאז ומעולם התמודדה האנושות עם בעיית העצבות והדיכאון. כבר שלמה המלך בספר קהלת מאריך בתיאור תחושת השממון והריקנות שמציפה את האדם כשהוא מתנסה בהזדמנויות השונות שהעולם מציע בפניו ומגלה לבסוף כיצד הכל מרגיש תפל- 'הבל הבלים הכל הבל'.
אולם, המאה ה-21 מאופיינת בעליה מתמדת בקצב שכיחות הדיכאון באוכלוסיה. הכלכלה החופשית ותנאי החיים המודרניים הביאו את האנושות למצב של נחת ורווחה ויצרה לאנשים די זמן פנוי להתבונן אל תוך עצמם ולהתעסק בשאלות החיים.הפניות לצד השעמום ומשבר הערכים של החברה המודרנית הפכו את הדיכאון לגולת הכותרת של בעיות הנפש והיא נחשבת כיום להפרעה הנפשית השכיחה ביותר בחברה המערבית.
אדם שלא חווה דיכאון מימיו יתקשה לעמוד על גודל המצוקה שסוחב על גבו אדם הסובל ממנה. אולם הסבל שנגרם ממנה עלול להיות קשה ומכביד הרבה יותר מהרבה מחלות פיזיות ומוכרות.
בעוד שהאדם הסובל ממחלה פיזית יזכה לאהדה ואמפתיה מקרב הקהילה, הפרעת הדיכאון נחשבת יותר כטאבו - בעיקר בחברות שמרניות כמו החברה החרדית - מה שגורם לרבים מן הסובלים ממנה להסתיר את ההפרעה מידיעת האנשים הקרובים אליהם וכך הם מוצאים את עצמם כחולים שקופים ובודדים במערכה.
אם בזמנים רגילים שכיחות הדיכאון נחשבת לגבוהה ביותר, הרי שבתקופות של מלחמה השכיחות עולה אף יותר, חוויות טראומטיות או החרדה היומיומית עלולות ים להוות טריגר שבקלות מקפיץ את הדיכאון על פני השטח או להחמיר את ההפרעה שכבר קיימת.
בין נורמה להפרעה
בסקאלה של הדיכאון אנו מוצאים שתי קצוות וביניהם מנעד רחב של תופעות. בקצה אחד נמצאים הסובלים מדיכאון קליני מאובחן שמתאפיין במצוקה רגשית קשה שמשבשת את התנהלות החיים ונמשכת לאורך זמן רב לצד סימפטומים כמו הפרעות במשקל, שינה ופגיעה בתהליכים קוגניטיביים. דיכאון כזה נקרא גם דיכאון מז'ורי ונדיר יותר 'לזכות' בו באבחון של הפרעות נפש.
לצידו ישנם הפרעות דיכאון קלות יותר, עד לקצה השני של הסקאלה אותו כל אדם פוגש בזמנים של חוסר מצב רוח ועצבות שגרתית.
היצע רחב של פתרונות
במקביל לעליה בשכיחות של בעיית הדיכאון במאה הקודמת צמחה גם תעשיה שלמה של מחקר ופיתוח שיטות שונות בניסיון לעמוד על פשר התופעה ולהציע לה פתרונות.
כיום, האדם הסובל מדיכאון יכול להיעזר במנעד רחב של פתרונות הנשענות על הבנה שונה של התופעה. החל מטיפולים שונים על ספת הפסיכולוג וכלה באפשרויות לטיפול תרופתי שיוצר השפעה על המנגנונים במח שנמצאו קשורים להופעת הדיכאון.
הטריאדה הקוגנטיבית
הגישה הקוגניטיבית -עליה הרחבנו גם בטורים הקודמים - מציעה לבחון את תופעת הדיכאון מהפרספקטיבה של רצף המחשבות ששוטפות את האדם.
המחשבות שפוקדות את האדם הדיכאוני יוצרות מצב טריקי- מעגלי. מצד אחד ברור מדוע אדם עצוב חושב מחשבות שליליות ופסימיות ומצד שני אותם מחשבות גם מחמירות את מצב הרוח הירוד.
גם אם אין לנו דרך לענות על השאלה אם הביצה קדמה לתרנגולת או להיפך, מחקרים רבים איתרו מסקנה חד משמעית - כאשר מצליחים ללכוד את המחשבות השליליות של האדם ולחולל בהם שינוי, מתקיים שיפור משמעותי ודרמטי במצב הרוח של האדם.
היתרון של הטיפול הקוגניטיבי מצוי במיקוד שלו ובזמן המהיר יחסית בו הוא מחולל שינוי. החלקים הלא מודעים של האדם לצד ההיסטוריה שלו הם כמו מים עמוקים שאין להם סוף. לעד ניתן לשוחח ולמצוא דקויות ואירועים שאולי הם הגורם האחראי לסבלו של האדם ולהצמיח לו מקור?ץ במקום זאת מציע הגישה הקוגניטיבית שטח צר בהרבה - עולם המחשבות של האדם. זהו עולם הרבה יותר נגיש שניתן לשליטה ועבודה ישירה של האדם ולכן גם ככל הנראה מחולל שינוי מהיר יותר.
התאוריות של הגישה הקוגניטיבית מוצאות שלוש חזיתות בהם המחשבות הפסימיות משתלטות על האדם הדכאוני ומשבשות את חייו. אהרון בק - שהיה אחדת מאבות השיטה - כינה אותם "טריאדה קוגניטיבית" - משולש קוגניטיבי.
מול עצמו - האדם הדיכאוני מאופיין בדימוי עצמי נמוך ומרבה להאשים את עצמו באירועים השליליים שפוגשים אותו.
מול העתיד- המחשבות של האדם הדיכאוני מוליכות אותו לתפיסת עולם פסימית שרואה את עתידו קודר. רכיב משמעותי במחשבות המאפיינות אותו הוא חוסר האמונה שלו ביכולת שלו להשפיע על האירועים ולשנות את העתיד.
מול העולם - בסך הכל, האדם הדיכאוני מבליט את הרכיבים והאירועים היותר שליליים שמופיעים בחיים והוא נותן להם מקום גדול בהרבה מאשר לחלקים החיוביים והאופטימיים.
התפקיד של המטפל הקוגניטיבי בכל אחת משלושת החזיתות האלו הוא להוביל תהליך של שלושה שלבים מודעות, אתגור ואלטרנטיבה. ראשית המטפל מנסה להוביל לעורר את תשומת הלב של המטופל לדפוסים החשיבתיים הקבועים שחוזרים על עצמם ומאפיינים את המטופל. לאחר מכן הוא מנסה לאתגר אותם ולתהות יחד עם המטופל באשר לנכונותם הריאלית והמוחלטת ולבסוף הוא מציע למטופל תבניות חשיבה חלופיות ובריאות יותר.
טכניקה עוצמתית
בין שלל התופעות המעניינות שנחשפו על ידי המחקר בזירה הקוגנטיבית, אנו מוצאים את מה שמכונה 'דיסוננס קוגנטיבי'. דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב בו מתקיימת סתירה בין ההעמדות שהאדם מחזיק או בין העמדות והתנהגותו בפועל. הטענה של החוקרים אומרת כי מצב כזה מעורר באדם חוסר נוחות ממנו הוא מנסה להימנע, מה שיגרום לו לנסות להפנות משאבים ומאמץ בניסיון לשנות את המצב.
למשל בנידוןנדיון של עצב ודיכאון, אדם שסובל ממחשבות שליליות ופסימיות, אם הוא יכריח את עצמו בכח להתנהג כאדם שמח על ידי חיוך צחוק או ריקוד יווצר אצלו 'דיסוננס' בשל הפער בין המחשבות השליליות וההתנהגות בפועל. מצב זה 'אינו מסתדר' למוח ששואף לגבש תפיסה הרמונית ומסונכרנת של המציאות ולכן הוא יפעיל מנגנונים שינסו להשפיע על הסתירה וינסו להביא לביטולה.
רעיון זה מאפשר כלי רב עוצמה - במיוחד כאשר לא מדברים על דיכאון מז'ורי - בעזרתון ניתן להשפיע על מצב הרוח וההרגשה של האדם כשלפתע נופלת עליו עצבות משום מקום ומציע לו מפלט בנוסח הפתגם האמריקאי המפורסם: 'Fake it till you make it' - תזייף את השמחה ולבסוף תהיה שמח.
השמחה שישמח האדם
אין ספק שהמשמעות שנותנת האמונה לאדם יוצרת סביבה בריאה יותר שמאפשרת חיים בעלי משמעות וערך אמיתי. מי שדגל ברעיון זה היה הפסיכיאטר המפורסם והוגה שיטת ה'לוגותרפיה' ויקטור פרנקל שראה באמונה ובמציאת משמעות לחיים את המפתח להביא את האדם לחיים שמחים ושלווים.
למרות שהחיים היהודיים נותנים מקום גם לעצב ולתהליכי האבלות שהם בסך הכל תהליכים טבעיים, בכל זאת התורה תוחמת את העצב לזמנים מוגדרים וקשיחים - כפי שניתן לראות בהלכות אבלות שמגדירות זמן קשיח לכל שלב בתהליכי האבל: 'שבעה', 'שלושים' ולבסוף 'שנה'.
על הצורך להימנע מהפרזה בהרגשת העצב כותב הרמב"ם מילים נחרצות:
"אַל יִתְקַשֶּׁה אָדָם עַל מֵתוֹ יָתֵר מִדַּאי, שֶׁנֶּאֱמַר אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ, כְּלוֹמַר יָתֵר מִדַּאי שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְהַמְּצַעֵר עַצְמוֹ יוֹתֵר עַל מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הֲרֵי זֶה טִפֵּשׁ"
לעומת זאת מסגרת החיים הכללית שהיהדות דורשת מאיתנו היא מסגרת של חיים שמחים ועליזים כפי שפוסק הרמב"ם בידו החזקה:
"הַשִּׂמְחָה שֶׁיִּשְׂמַח אָדָם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה וּבְאַהֲבַת הָאֵל שֶׁצִּוָּה בָּהֶן עֲבוֹדָה גְּדוֹלָה הִיא וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִשִּׂמְחָה זוֹ רָאוּי לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב"
עצם החובה שהתורה מציבה בפננו לחיות חיים שמחים ומרוממים מוכיחה שלאדם הנורמטיבי מדובר ביעד ריאלי ובר השמה. עלינו לזכור תמיד שלמרות שהעצב הוא חלק מקשת הרגשות הטבעיים של האדם אסור לשקוע לתוכו ולתת לו יותר מידי מקום.
לבסוף,מעניין לראות שורשים לרעיון של השפעת הדיסוננס הקוגנטיבי על חיי האדם - כבר בעצתו העתיקה של ספר החינוך אותה הבאנו גם בטורים הקודמים:
"דַּע כִּי הָאָדָם נִפְעָל כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו, וְלִבּוֹ וְכָל מַחְשְׁבוֹתָיו תָּמִיד אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם, אִם טוֹב וְאִם רָע. וַאֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר בִּלְבָבוֹ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, אִם יַעֲרֶה רוּחוֹ וְיָשִׂים הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וְעִסְקוֹ בְּהֶתְמֵדָהּ בַּתּוֹרָה וּבְמִצְווֹת, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, מִיָּד יִנָּטֶה אֶל הַטּוֹב, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ, וּבְכוֹחַ מַעֲשָׂיו יָמִית הַיֵּצֶר הָרָע כִּי אַחֲרֵי הַפְּעֻלּוֹת נִמְשָׁכִים הִלָּבְבוּ"
אם כן כבר במאה ה13 הכיר בעל ספר החינוך את האפקט הגדול שיש למעשים על עולמו הרגשי של האדם.