ישראל במלחמהישראל במלחמה
טור

חלומות גדולים ומעשים קטנים: למה אנחנו דוחים דברים?

כולנו חולמים בגדול וכולנו שואפים לחיות חיים מלאי סיפוק ועמוסים בהישגים. אולם הפערים בין החלומות הגדולים, לביצועים בשטח הם לעיתים בלתי ניתנים לגישור (אימון אישי)

(צילום: שאטרסטוק)

חלומות ומעשים

כולנו חולמים בגדול וכולנו שואפים לחיות חיים מלאי סיפוק ועמוסים בהישגים. אולם הפערים בין החלומות הגדולים,לביצועים בשטח הם לעיתים בלתי ניתנים לגישור. חלומות לחוד ומעשים לחוד.

כבר מגיל ינקות אנו סופגים על ידי הסביבה - החברים והמשפחה את רעיון המצוינות והמצליחנות. בעודם בני חודשים ספורים, תינוקות מפנימים היטב את הצורך לעמוד ברף הציפיות שהחברה מייצרת, הם לומדים היטב את התגובות ותרועות השמחה שהם מקבלים מהסביבה בשעה שהם חושפים יכולות או ביצועים חדשים.

קל להבין מהיכן נובע הדחף להצלחה ולמימוש עצמי, אך מעניין לנסות לחקור מהיכן נבנה הצד השני של המטבע, מה עומד מאחרי הכוחות שחוסמים אותנו מלהגיע להצלחה.

רוטינת הדחיינות

תופעת 'הדחיינות' המוכרת היטב לרובנו, נושאת באחריות מרובה לכך שאנו לא תמיד מצליחים לעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו ולצבור הצלחות לאורך זמן. מסתבר שאנו לוקחים על עצמינו מטלות ויעדים ולמרות תחושת הביטחון שלנו שמדובר ביעד ריאלי ובר השגה, אנו מגלים לפתע שקצבת הזמן שהקצבנו למימוש היעד התפוגגה וחמקה לנו מבין האצבעות.

הדחיינות היא בעלת עוצמה רבה והשפעה דרמטית על חיינו, בין השאר משום שהיא לא מאבדת מכוחה לאורך זמן. היינו מצפים שלאחר מספר התנסויות היינו מתפכחים ומגבשים מודעות חדה יותר באשר ליעדים והמשימות שאנו לוקחים על עצמינו, אך שוב ושוב אנו נופלים בפח של רוטינת הדחיינות ומוצאים את עצמינו מתענגים באשליית הדחיינות המתוקה שמוכרת לנו את הקלישאה שכלום לא יקרה אם 'רק הפעם' ננוח עוד כמה דקות על הספה ,ונשמור את ביצוע המטלה להזדמנות טובה יותר. מהו אם כן סוד כוחה של הדחיינות?

פני הדחיינות

לדחיינות פנים רבות והופעות שונות. 'דחיינות רכה' מוכרת לנו מהתלמיד הטיפוסי שמסרב לשבת וללמוד למבחן על חשבון בילויים ופנאי כשהוא מפטיר 'יהיה בסדר'. במצב זה הדחיין עובר תהליך של הכחשה עם עצמו, הוא מצליח לסלק את המחשבות הטורדניות אודות היעדים להם הוא מתחייב לטובת עוד כמה רגעים של עונג. דחיין זה יפרע את מחיר הדחיינות רק ביום המחרת כאשר יכשל במבחן.

לעומתו ניצב הדחיין הנוקשה – זה שמודע וזוכר היטב כי כעת הוא חייב לשבת וללמוד למבחן ביום המחרת, אלא שהלחץ והפחד מפני הכישלון במבחן מעמיסים עליו ומקשים עליו את תפקוד הלמידה הרציף, עד שהוא מרים ידיים ומגיע למסקנה שמוטב לו כעת ללכת לנוח ולנקות את הראש כדי שבהזדמנות הבאה יוכל ללמוד בצורה יעילה יותר. דחיין זה משלם את מחיר הדחיינות כבר ברגעי חיבוט הנפש והתסכול שמלווים את הדילמה אם להתמיד במשימה או לדחות אותה.

הבעיה האמיתית מתחילה עם דחיינות שמצטברת לאורך זמן. הדחיין הנוקשה שמבטיח לעצמו להתחיל מחר בבוקר את המשימה בראש צלול ונקי, עלול להיות מופתע ולגלות כיצד שוב הלחץ והתסכול מובילים אותו לדחות את המשימה וחוזר חלילה. מצב כזה של דחיינות עלול לייצר שרשרת מסוכנת של תסכולים וכישלונות שעלולה לערער את יציבותו הנפשית ולערער את תחושת הביטחון והיעילות העצמית שלו. מחקרים מצאו קשר מובהק בין דחיינות שכזאת ודיכאון הכולל הימנעות מתקשורת חברתית.

קווים לדמותו של דחיין

התחקות אחר האפיונים של ה'טיפוס הדחיין' מגלים דבר מפתיע. לרוב, אנשים דחיינים נחשבים בעלי מודעות עצמית גבוהה. בזכות המודעות הגבוהה, נוטים הדחיינים להקשיב יותר לקולות הפנימיים שלהם ולהעניק תשומת לב לשאיפות והחלומות שלהם. הריכוז שלהם בעולמם הפנימי באה על חשבון ההתחשבות בנתונים הריאליים ובתנאי השטח האובייקטיבים. מיקוד היתר בעולם הפנימי על חשבון המציאות החיצונית גורם לטיפוס הדחיין לבנות תוכניות ויעדים שמשתלבים היטב עם השאיפות האישיות אך אינם עולים בקנה אחד עם לוח הזמנים והאפשרויות המציאותיות.

הדחיה כמנגנון הגנה

זווית נוספת להבנת הדחיינות נעוץ בהבנה של הדחיינות כסימפטום. כאשר הנפש נוהגת בדפוס קבוע ובלתי תקין היא ככל הנראה מנסה לאותת לנו דבר מה. עלינו אם כן לשאול את עצמינו מה הנפש מאותתת לנו כאשר היא מובילה אותנו לדחיינות?

כיוון חשיבה זה יכול לפתוח צוהר לתובנות שונות. המפתח לכולן נמצא בבירור מה היה קורה אם לא היינו דוחים את המטלה ומבצעים אותה.

הנחת המוצא אומרת שהנפש מונעת מאיתנו את התגלית הזאת כדי להגן עלינו. כך למשל בעקבות סיום המטלה, אנו עלולים לקבל לפתע משוב עצמי שיספר לנו עד כמה הצלחנו במשימה מה שעלול -בחלק מהמקרים – להשפיע לרעה על הדימוי העצמי שלנו. במצב זה ניתן לומר שיסוד הדחיינות אצל האדם היא החרדה מפני פגיעה בדימוי העצמי שאינו יציב די הצורך ככל הנראה.

מנגנון הגנה נוסף עלול להישען על מצב בו האדם חי חיים שאינם אותנטיים. בפתח הטור תיארנו את תהליך הפנמת המסרים מהסביבה שמתפתחת כבר בשנותיו הראשונות של הילד. מדובר בתהליך שדורש איזון עדין ורגיש, מצד אחד נדרשת שמירה על החוויה האותנטית של הילד ורצון לאפשר לו לבטא את עצמו כפי רצונו הטבעי. מן הצד השני אנו שואפים שהילד יפנים ערכים חיצוניים של תרבות מוסר ומוסכמות תרבותיות. כאשר מופר האיזון הזה יתר על המידה, והילד חש צורך גבוה מידי לרצות את הסביבה ואת דרישותיה הוא עלול במשך השנים לשכוח מחלומותיו ושאיפותיו האותנטיים, ולהיות עסוק בהגשמת חלומותיהם של אחרים. קל להבין מדוע במצב זה הנפש מובילה את האדם לדחיינות ומשגרת לו תזכורות לא מודעות לבחון האם רצף המטלות והיעדים שהוא לוקח על עצמו נועדו לקדם אותו או לרצות את הסביבה.

חשוב לזכור

חשוב לזכור ולהכיר גם במקומה הטבעי של הדחיינות ולהבין שלא תמיד היא יושבת על בעיות מורכבות אלא מבטאת מצב טבעי של כבדות. בנוסף, רמת הדחיינות יכולה להיות מושפעת גם מגורמים פיזיולוגים ובריאותו הגופנית של האדם ולאו דווקא ממצבו הנפשי. מצד שני כאשר אנו מזהים את הדחיינות הצומחת כהתהוות של הפרעה רגשית, חשוב להפנות את תשומת הלב למורכבותה של הבעיה ושורשיה השונים בניסיון להתחקות מהיכן היא צומחת ועל איזה צורך היא נועדה לענות.

'לכשאפנה אשנה'

חמקמקותו של הזמן מוכרת היטב לכולנו. היהדות נותנת חשיבות מיוחדת להבנה של מהות הזמן – לפי התפיסה היהודית הזמן אינו קדום. כלומר רצף הזמן החל רק בשעה שברא ה' את העולם שבמסגרת יצירתו הופק גם הזמן. הכלל החזל"י אומר כי "הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה". אם גם הזמן הוא נברא, יוצא שגם רצף הזמן של חיינו אינו כולל רגע אחד מיותר שנועד לבטלה. כל רגע אמור לממש יעוד מיוחד ושליחות שאמורה להתממש בדיוק בטיימינג שרק הוא מייצר. תפיסה שכזאת יוצרת ריכוז מיוחד ברגע הנתון ומעניקה לו את מלוא החשיבות והכבוד ששייכים רק לו.

ראוי לסיים מסמך זה בהוראה הקדומה של המשנה באבות המזהירה מפני הדחיינות ומסכמת את הנושא בצורה חדה ונוקבת: ו"ְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לאֹ תִפָּנֶה".

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר