בדף היומי, מסכת שבועות דף י', שנינו: רבי מאיר אומר – כל השעירים (של ראש חודש, של מועדים ושל יום הכיפורים) – כפרתן שווה, וכולן מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו.
ולמסקנה מבארת הגמרא את לבאר את שיטת רבי מאיר: אמר רבי יונה: בסוף פרשת מוספי המועדים נאמר: "אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם" (במדבר כ"ט, ל"ט). לימד הכתוב – הוקשו כל המועדים זה לזה, ולומדים מכאן שכל שעירי החטאת האמורים שם, כפרתן על אותו עוון. ואולם מקשים – והרי ראש חודש אינו מועד?
ומשיבים – אכן, גם ראש חודש נקרא מועד. כפי שאמר אביי בעניין אחר – ,תמוז של אותה שנה היה בן שלושים יום, שכן נאמר: "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לְשַׁבֵּר בַּחוּרָי" (איכה א', ט"ו). (וברש"י למקדש שנקרא מועד, כמו שנאמר "קרא עָלַי מוֹעֵד") נקבע בו מועד (יום נוסף של ראש חודש), שבעקבותיו נגזרה גזירת החורבן שיתקיים לעתיד בתשעה באב, כדברי חז"ל (תענית כ"ט, א'). ולפי זה – ראש חודש נקרא מועד.
ומכאן גם למדנו שבית המקדש קרוי "מועד". ועל פי זה ביאר הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (בספר שמעתי תפילתי) את נוסח תפילת מוסף של ראש חודש: "ובעבודת בית המקדש נשמח כולנו" – מדוע מזכירים שמחה דווקא במוסף של ראש חודש, ולא בשבת ולא ביו"ט? הרי אין מצוות שמחה בראש חודש, ואף מותר להספיד ולהתענות בו מדאורייתא (כמבואר באו"ח סי' תק"ע). אלא שכיוון שבית המקדש נקרא מועד – שם מצויה השמחה.
0 תגובות