בדף היומי, במסכת שבועות דף י"ב, אנו לומדים על איסור "כל שאור וכל דבש". איסור מורה לנו שאין להקטיר שאור (חמץ) ודבש על המזבח. בעוד שבפסח איסור אכילת חמץ זכר ליציאת מצרים מוכר לנו, עולה השאלה מדוע חמץ אסור על המזבח במשך כל השנה, ומה הפגם בחמץ לעניין זה.
ספר החינוך ניגש להסביר את הטעם למצוה זו, אך מקדים ששורשי המצוה נעלמים מאד:
"שרשי מצוה זו נעלמים מאד למצוא אפילו רמז קטן מהן, ואולם מפני שכבר הודעתי בפתח דברי שכוונתי באלו הטעמים שאני כותב להרגיל הנערים ולהטעים להם בתחילת בואם לשמוע דברי ספר, כי יש לדברי התורה ההרגל שלהם וכפי חולשת שכלם, ואל יהיו להם המצוות בתחילה כדברי הספר החתום. פן יבעטו בהם מתוך כך בנערותם ויניחום לעולם וילכו בהבל, על כן אכתוב בהם כל אשר יעלה בתחילת המחשבה, ואל יתפוש עלי תופש בשום דבר אחרי ידע הכוונה...".
לאחר הקדמה זו, החינוך מסביר את עניין הרחקת החמץ מן הקרבן. לדבריו, כל ענייני הקרבן נועדו לעורר את מחשבת המקריב. על ידי הרחקת החמץ, שנעשה בשהייה גדולה, המקריב יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשי השם. כפי שאמרו חכמים: "הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות וכו'"
יש לציין כי דברי החינוך אלו פלאיים, והאחרונים הקשו עליו, שכן שתי הלחם אסורות בהקטרה על המזבח כמו שאר חמץ, ואין חילוק באיסור זה בין יחיד לציבור
ההרחקה מן הדבש
לעניין הרחקת הדבש מן המזבח, כותב החינוך שניתן לומר לילדים רכים כדי לייסרם, שאיסור זה מהווה סיבה לדמיון שעל האדם למעט לרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו. כמנהגם של זוללים וסובאים הנמשכים אחר כל מתוק, האדם צריך לתת ליבו רק אל המאכלים המועילים לגופו, הדרושים למחייתו ושומרים על בריאותו.
ראוי לכל בעל שכל לכוון במזונו ושתייתו לא לשם הנאת מישוש הגרון. החינוך מוסיף ש"לו חכמו בני אדם ישכילו זאת, כי כל עניין חוש המישוש חרפה היא להם, כל שכן שאין ראוי להם לכוין אליו ולהנות בו, רק הצריך אל הטבע בהכרח". ומאנשי החכמה אף כתבו שחוש המישוש הוא חרפה לנו.
0 תגובות