שבועות דף כ"א | מה המקור למאמר העבר–אין, ההווה – כהרף עין, קום שתה יין?

והרי כידוע שבועת שווא אינה מוגבלת דווקא לעבר, אלא יכולה להיאמר גם על מצבים בהווה. לדוגמה: אדם נשבע על האיש שהוא איש, או – להבדיל – שהוא אישה; על האבן שהיא אבן, או שהיא זהב. כיצד נחשבת שבועה כזו כעוסקת ב"לשעבר"?

יש שחידדו מכאן שגם ההווה – הרי הוא כבר עבר. כל מצב עכשווי, ברגע שבו הוא מתרחש, כבר נכנס לגדר העבר. ובמילים אחרות: ההווה חולף ברגע ואינו ניתן לאחיזה ממשית.

רעיון זה עולה גם בלשון הקדמונים, שתיארו את חמקמקות הזמן כך "העבר – אין; העתיד – עדיין; ההווה – כהרף עין; דאגה – מנין?"

אמרה זו, ששגורה בפי רבים, אינה נזכרת בדברי חז"ל, אך דורשי רשומות מציינים כי מקורה נעוץ בפיוט הקדום א"ב תניתא, הנאמר במסורת אשכנזית בסליחות של עשרת ימי תשובה. פיוט זה, שנכתב בלשון ארמית-עברית ובנוי באקרוסטיכון על פי סדר האותיות, מיוחס לתקופת הגאונים (סביבות המאה ה-9–10), וייתכן כי חובר בבבל, אף שזהות מחברו לא נודעה.

בפיוט זה נאמר: "בן אדם, על מה אתה נאנח? אם על העבר – אין; ואם על העתיד – עדיין; ואם על ההווה – תשועת ה' כהרף עין."

ולעניין זה מצטרפת גם תוספת מעניינת שמביא בעל ה"פלא יועץ" (ערך דאגה), אשר מוסיף גוון של חן ופיוס לסיום האמרה הידועה: "העבר – אין; העתיד – עדיין; ההווה – כהרף עין; ואם כן – דאגה מנין? קום – שתה יין!"

לחיים!