בדף היומי במסכת עבודה זרה דף י"ד, עוסקת הגמרא בשאלה אם מותר ליהודי למכור חפצים לגוי כאשר אין חשש שישתמש בהם לעבודה זרה. שואלת הגמרא: "וליחוש דלמא אזיל ומזבין לאחריני ומקטרי" — כלומר, שמא הגוי הזה ימכור את החפץ לגויים אחרים, ואלו יקטרו אותו לעבודה זרה?
משיב אביי: אכן, אפשרות כזו קיימת, אך מצוּוִים אנו רק על "לפני עיוור לא תיתן מכשול" (ויקרא י"ט, י"ד) כלומר, לא להכשיל ישירות אדם בעבירה ולא על "לפני של לפני", היינו, הכשלה עקיפה יותר.
והנה, הקשו הראשונים מסוגיה במסכת פסחים (מ ע"ב): "בגד שאבד בו כלאים – הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה בו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת. לנכרי מאי טעמא לא? משום דהדר מזבין לישראל".
מדוע שם חוששים שגוי ימכור ליהודי (ולפיכך נאסר למכור לו), ואילו בסוגייתנו לא חוששים ל"לפני דלפני"?
הרי"ד בתוספותיו מיישב: חוששים ל"לפני דלפני" רק כשמדובר בחטא בשוגג, כמו בבגד עם כלאים, שייתכן שיגיע ליהודי שלא ידע , אך לא כאשר מדובר במזיד.
יסוד דבריו נעוץ בשאלה יסודית: האם איסור "לפני עיוור" הוא בין אדם למקום — כשותפות באיסור, או בין אדם לחברו — כאחריות מוסרית להימנע מהכשלה.
אם נבין שהאיסור בין אדם לחברו, הרי שבשוגג (כמו בבגד שיש בו כלאים) קיימת הכשלה של ממש, ולכן יש להיזהר גם מ"לפני דלפני". לעומת זאת, כשמדובר במזיד — כמו במכירת חפץ לגוי העלול לשמש לעבודה זרה, אין כאן הכשלה במובן החברתי, אלא רק שותפות עקיפה, ולפיכך אין חובה להיזהר מהשלב השני.
אולם הרא"ש חידש גישה שונה: בסוגייתנו (עבודה זרה א, י"ד) הוא כותב: "ודווקא גבי עובד כוכבים, אבל גבי ישראל — דחיישינן להכשיל — חיישינן אף ללפני דלפני". כלומר, כאשר יש סיכוי שהגוי ימכור ליהודי, אנו חוזרים לחשוש — משום שמדובר ביהודי שעלול להיכשל.
0 תגובות