בדף היומי מסכת עבודה-זרה דף כ"א, אנו עוסקים בדין מכירה והשכרה של דירה לגוי, ובמיוחד בגבולות האיסור "לא תחנם". חשוב להבין שאיסור "לא תחנם" עצמו נאמר בעיקר על מכירה ולא על השכרה.
אף על פי כן, קיים איסור מפורש במשנה לא להשכיר בית מגורים לעובד עבודה זרה. הסיבה העיקרית לאיסור זה היא החשש שהדייר הגוי יכניס לבית את צלמיו ואליליו, ובכך יעבור בעל הבית היהודי על האיסור החמור "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). זאת כיוון שהבית עדיין נחשב לביתו של ישראל.
עם זאת, רבותינו הראשונים ז"ל מציינים עובדה מעניינת: בחוץ לארץ, נהגו ישראל להשכיר את בתיהם לגויים, וזאת למרות שידוע שהנצרות נחשבת לעבודה זרה, ומאמיניה אכן מכניסים צלבים וחפצי פולחן לבית המושכר. רוב ככל הראשונים קיבלו למעשה את המנהג הזה והצדיקו אותו בדרכים שונות.
דרך אחת היא ההנחה שאיסור ההשכרה, כהרחבה לאיסור "לא תביא תועבה אל ביתך", הוא מדרבנן. ומכיוון שחכמים הם שאסרו, הם גם הקלו במצבים מסוימים, כמו בחו"ל או במקרים שבהם העבודה זרה אינה קבועה.
דרך שניה מתמקדת בשינוי המציאות או ההקשר: טעם אחד הוא שחז"ל עצמם לא אסרו השכרה בחו"ל, או שבתקופת הראשונים, בעלות היהודים על בתיהם בחו"ל הייתה מוגבלת, ולכן אין זה נחשב "ביתך" במלוא מובן המילה (כפי שמובא בתוספות וברא"ש).
טעם נוסף, שהוזכר על ידי הראב"ן והרמ"א, הוא שהגויים כיום אינם אדוקים בעבודה זרה כבעבר, ואינם מכניסים אותה לבתיהם בקביעות. אולם, על טעם זה כתב הש"ך, כי "הא חזינן דמכניסים עבודת כוכבים בבתיהן אפילו בקבע" [שהרי אנו רואים שהם מכניסים את צלמיהם בבתיהם בקביעות]. ונטה הש"ך לומר שהטעם העיקרי להיתר הוא הבעלות המוגבלת בחו"ל.
חשוב להבין, שהנימוקים העיקריים להיתר ההשכרה תקפים רק בחו"ל. לכן, ובספרי הפוסקים כמו "כפתור ופרח" ו"פאת השולחן" פסקו שבארץ ישראל מותר להשכיר דירה רק למוסלמי (ישמעאלי), כיוון שאינו עובד עבודה זרה ואינו מכניס אותה לבית. לעומת זאת, ל"ערלים" (נוצרים), שהם עובדי עבודה זרה, נראה שאסור להשכיר בארץ.
0 תגובות