בדף היומי מסכת הוריות דף ב' אנו עוסקים בחכם שהגיע להוראה ונוכח בפסק הלכה של הסנהדרין הסותר את דברי התורה. אסור לו לנהוג כדבריהם, ואם עשה כן, הרי שטעה בהבנת מצוות התורה "לשמוע דברי חכמים", שהרי לא נאמרה מצווה זו כדי לעבור איסורים על ידה.
לצד גמרתנו מציגים המפרשים את דרשת ה"ספרי" על הפסוק (דברים יז/יא) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל", "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". משמע, כי בכל מקרה יש לציית לדברי הסנהדרין, גם כאשר לשומע נדמה כי הם טעו לחלוטין בדבריהם.
בעל ה"באר שבע" בסוגייתנו מחלק בין המקרה שבו עוסקת סוגייתנו לבין המקרה שבו עוסק ה"ספרי". סוגייתנו, הוא אומר, עוסקת בחכם שנוכח בפסיקת חברי הסנהדרין הסותרת הלכה מפורשת באופן מובהק. לעומת זאת, ה"ספרי" עוסק בתלמיד חכם שדברי הסנהדרין אינם נראים לו מסברה בלבד. במקרה זה עליו לקבל את דבריהם ללא עוררין.
לגבי מצווה לשמוע דברי חכמים, בדברי הראשונים ישנן גישות שונות בתוקף ציווי זה בהיעדר סנהדרין בירושלים. הראשון שהתייחס להרחבה של המצווה הזו הוא הראב"ד, שכתב שהיא מחייבת אפילו לציית לרב המקומי, ה"מרא דאתרא". הרשב"א הרחיב את המצווה לכדי חיוב לציית לגדולי הדורות המפורסמים; כאשר נשאל האם מותר לחכם לפסוק לפי דעתו בניגוד לספרי הפסיקה המקובלים של הראשונים, השיב הרשב"א שהדבר אסור בגלל המצווה לשמוע לדברי חכמים. הרחבה נוספת יש בספר החינוך, שבו מאריך לכתוב על חובת הציות לרבנים הגדולים שבכל דור, ולדבריו חובה זו מהווה מצווה יסודית ביהדות.
לעומת זאת, ראשונים אחרים הגבילו את תחולת המצווה רק לסנהדרין היושבת בלשכת הגזית שבמקדש. כמו הרמב"ם, בהקדמתו לספר משנה תורה, כותב שמצוות אלו נאמרו רק לגבי בית הדין הגדול שבירושלים, ומשום כך בהיעדר סנהדרין אין מחויבות לקבל את פסקי הגאונים, וכל חכם יכול לפסוק לפי מה שדעתו נוטה. הרמב"ן הגביל עוד יותר את תחולת המצווה לציית לסנהדרין, וכתב שהיא קיימת רק כאשר מתמלאים תנאים ספציפיים המפורטים בתלמוד לגבי "זקן ממרא".
0 תגובות