בדף היומי מסכת זבחים דף כ"ד שנינו :
תניא ר' אליעזר אומר: רגלו אחת של הכהן על הכלי ורגלו אחת על הרצפה, וכן רגלו אחת על האבן (שאינה מאבני הרצפה) ורגלו אחת על הרצפה רואין, כל שאילו ינטל הכלי או תנטל האבן יכול הכהן עדיין לעמוד על רגלו אחת ויעבוד הרי עבודתו כשירה, ואם לאו עבודתו פסולה.
שאל ר' אמי: אם נדלדלה האבן של הרצפה, שאינה מחוברת היטב ומתנדנדת, ועמד עליה, מהו הדין?
ומסבירים: שבמקום שאין דעתו לשוב ולחברה את האבן הזו לרצפה - לא תיבעי לך, שודאי חוצצת שהרי היא כחפץ זר, כי תיבעי לך זה באבן שדעתו לחברה, מה הדין? האם כיון שדעתו לחברה כמה כמו שמחוברת היא נחשבת או שמא עכשיו על כל פנים הרי היא תלושה?
רבה זוטי שואל את השאלה הזו כך בנוסח הבא: בעי ר' אמי: נעקרה האבן ממקומה ועמד במקומה של האבן, בגומה שנוצרה ברצפה, מהו?
ותמהים על הצגה זו של השאלה: מה שאלה נשאלה לו? האם כי קדיש דוד המלך את מקום המקדש רצפה עליונה קדיש ומה שמתחת לזה אינו מקודש, או שמא עד לארעית דתהומא קדיש - לתחתית התהום קידש?
הגאון רבי אליעזר יהודה ולדנברג זצ"ל מספר בספרו ציץ אליעזר (חלק י’, סימן א’, אות פ"ו), כי לפני שנים רבות הוזמן הגאון מקאליש זצ"ל, בעל ה"אמרי בינה", לרדת אל מחילות שנחשפו סביב הר הבית. לאחר הליכה קצרה מצאו הוא ומלוויו את עצמם באולם רחב־ידיים, בעל ארבעה פתחים הפונים לארבע רוחות השמים. כל פתח הוביל לאולם פנימי דומה, וגם בו ארבעה פתחים נוספים, וכך נמשך הסדר לעומק. לפתע נתקלו בכתובת חקוקה באותיות עבריות: "עד פה תבוא", רמז ברור לכך שמקום זה נמצא מתחת לבית המקדש והעזרה. מאחר שאנו טמאי מתים, אין רשות להיכנס לשם.
כאן המקום לציין כי הגאון רבי חיים אלפנדרי זצ"ל (בקונטרס דרך הקודש, שבסוף ספר מגיד מראשית) מפרש את סוגייתנו באופן שונה במקצת. לדעתו, דוד המלך לא קידש את העזרה כולה עד עומק התהום, אלא רק את המקומות שהעזרה נזקקת להם למעשה. לפיכך, כאשר נעקרה אבן מרצפת העזרה, גם הקרקע שמתחתיה נחשבת מקודשת – מפני שיש בה שימוש לצורך העזרה עצמה. לעומת זאת, בעל המנחת חינוך סומך את שיטתו על דברי רבותינו הראשונים, הסבורים שקדושת המקום משתרעת עד עומק התהום ממש.
מקורות עלון מה"י
0 תגובות