החג שלפנינו נקרא בתורה בשמות שונים: "חג האסיף" (שמות כ"ג ט"ז; ויקרא כ"ג ל"ט; דברים ט"ז י"ג), "חג הסוכות" (ויקרא כ"ג ל"ד; דברים ט"ז י"ג) וכן "חג ה'" (ויקרא כ"ג ל"ט–מ"א; במדבר כ"ג י"ד). במאמר שלפנינו נעסוק בשם חג האסיף ובשמחה היתירה המיוחדת לחג זה.
רש"י (שמות כ"ג ט"ז) מסביר את שם החג בכך שכל ימות הקיץ התבואה מתייבשת בשדות, ובחג זה אוספים אותה הביתה מפני הגשמים. זהו חג של שמחה והודאה לה' על שפע יבול האסיף. שמחה זו מתבטאת בעלייה לרגל, כדי "לתת הודאה לאלוקים שהוא שומר חוקות שמים ומוציא לחם מן הארץ להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מָלֵא טוב" (רמב"ן שם).
הרמב"ן מוסיף לבאר את הפסוק "שלוש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך אל פני האדון ה'" (שם י"ז): הכינוי "האדון" מבטא את היותו של הקב"ה המפרנס את עבדיו, והעולים לרגל באים "לראות מה יצום" - כעבדים הבאים לשמוע את דברי אדונם. מכאן שהעלייה לרגל נושאת שני מובנים: האחד, שמחה והודאה על שפע טובו של ה' ביבול האסיף; והשני, קבלת עול מלכות שמים והכרה באדון העולם המפרנס את עבדיו ואוהביו.
כתב הרמב"ם (הלכות לולב פ"ח ה"י–י"ב): אף שכל המועדים מצווה לשמוח בהם, בחג הסוכות הייתה במקדש שמחה יתירה, שנאמר: "וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".
הטעם לשמחה היתירה מוסבר בפסיקתא דרב כהנא (פרשה כ"ט): בכל החגים נזכרת שמחה, אך בשלוש שמחות נכתב חג הסוכות – "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ" (דברים ט"ז י"ד–ט"ו), ו"וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג מ'). לעומת זאת, בפסח אין שמחה מפורשת, מפני שהתבואה נידונית ואין ודאות על הצלחתה. בעצרת נזכרת שמחה אחת בלבד, כי התבואה כבר נאספה אך פירות האילן טרם נידונו. בראש השנה אין כלל שמחה, שהרי הנפשות נידונות בו. ואילו בחג הסוכות, לאחר שנמחלו העוונות ביום הכיפורים, התבואה והפירות נאספו – נכתבו בו שלוש שמחות. שמחת האסיף היא אפוא שמחה שלמה, נקייה מדאגות, שכן כל מלאכת האדם נשלמה ותוצאותיה לפנינו.
כך גם מבואר בדעת זקנים מבעלי התוספות (דברים ט"ז ט"ו): בפסח לא נזכרה שמחה כלל, כי עדיין לא נלקטו התבואות; בשבועות יש שמחה אחת בלבד, שכן התבואה נאספה אך פירות האילן עדיין לא. ואילו בסוכות, שבה נלקטו גם התבואות וגם הפירות והכול נאסף הביתה, השמחה שלמה, ולפיכך נכתבו בו שלוש שמחות. כן כתבו "פי' הרא"ש", "ספר הגן", "חזקוני", "הדר זקנים" ו"פענח רזא".
מכאן אנו למדים שבסוכות, כאשר מלאכת האדם בשדה נשלמה ושכרו עמו ופעולתו לפניו, שמחתו שלמה וללא דאגה. זו היא שמחת האסיף היתירה – שמחת שלמות המעשה וברכת השמים כאחד.
0 תגובות