"אין לי טעם בחיים האלו" // ומבשרך אל תתעלם

לצד האור והשמחה, ישנם בתים ובהם נשמות בודדות, היושבות בתוך ההמון וחשות תלישות כאילו אינן שייכות. דווקא בתקופת חגים נעלים אלו, תחושת הבדידות עשויה להיות צורבת במיוחד, כואבת במיוחד, כאשר אליה מתלווה תחושת השכחה שחווה האדם מסביבתו הקרובה. דוד המלך מטעים לנו את הכאב במילותיו ''נשכחתי כמת מלב''. כמו מת, לא פחות.

הנביא ישעיהו מנחה אותנו, ''מבשרך לא תתעלם''. זו איננה הוראה כללית לעשיית חסד. הנביא מבקש מאיתנו להביט אנה ואנה, לאתר את מי שחש בודד, שכן כולנו גוף אחד, ואם מי מאיתנו חסר, כל הקומה היהודית חסרה, השלמות שלנו כחברה מתערערת. הדברים נכונים שבעתיים בעת זו, תקופת החגים, שבה כולם מתכנסים יחד. דווקא עתה, מוטלת עלינו החובה לראות גם את מי שנדחק לשוליים, את אלו שבתוך ההמון חשים תלושים.

במחקרים שונים נמצא כי בדידות היא אחת החוויות האנושיות הכואבות והמסוכנות ביותר. היא עשויה לערער את תחושת השייכות והערך של האדם, להוביל לדיכאון לחרדה, ולעיתים אף לאובדנות. מאחורי הנתונים המחקריים מסתתרת אמת פשוטה. אדם זקוק למבט שמכיר בקיומו ולקרבה אנושית. כאשר תשומת לב אנושית ניתנת לאדם, הכאב הכבד נעשה כזה שניתן לשאת אותו והחיים מקבלים שוב טעם ומשמעות.

איפה התפלל ויטקוף ביום כיפור? וזה מה שאמר למתפללים על טראמפ

יאיר טוקר|09:40

טרגדיה קשה בבית שמש: אישה חרדית נהרגה הבוקר בתאונת דרכים בעיר

קובי אטינגר|10:52

התרועה - חיים סוערים ומלאי קטיעות

ממתין היהודי בציפייה לשמוע קול שופר. את התקיעה, את השברים ואת התרועה. מסביר רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע''א, שקולות השופר מספרים את סיפור חיינו. התקיעה, תקיעה פשוטה כמאמר הגמרא, דומה היא למהלך חיים זורם וקבוע ללא עצירות, חיי שגרה. השברים, קולם מזכיר אדם הגונח מכאב, כמו שהגמ' בר''ה (לג,ב) מגדירה זאת, ''גנוחי מגנח'' - מסמלים תקופות בחיינו בהם אנו מנסים שואפים לייצר רצף ושגרת חיים אך משהו פתאום נתקע, משהו לא הולך. התרועה שנשמעת כמו יללה, ''יילולי מיילל', מלאת קטיעות מספרת על מורכבות מאתגרת בחיינו, על קושי לייצר שגרת חיים תקינה, על חיים סוערים מלאי קטיעות וקושי להתרומם.

אלו הם חיינו. לעיתים שגרה ברוכה רצופה בנקודות של טוב, לעיתים הטוב והרע נבללים יחד, ופעמים אנו שוקעים אל תקופה מאתגרת בחיינו מבלי יכולת להמשיך. הרבי מברדיטשוב מדייק כי ''ה' שומע קול שופר ומאזין לקול תרועה'', ה' שומע לקולנו בזמן התקיעה והשברים, בזמנים הסטנדרטיים, אך בזמן תרועה השי''ת ''מאזין''. בתקופת תרועה, אנו זוכים לא רק לשמיעה אלא להאזנה, הקשבה והטיית אוזן מיוחדת של הקב''ה.

• • •

"אני עול על משפחתי, אין לי טעם בחיים האלו"

בספרי החסידות מבואר הפסוק ''אשרי העם יודעי תרועה'' - אשריהם ישראל שיודעים להקשיב אל התרועה. ל''יילולי מיילל'' של הזולת. מי שמסוגל להאזין לכאב, למילים שלא נאמרות, לנשמה שמרגישה בודדה ושקופה, עליו נאמר: ''אשרי העם יודעי תרועה".

מתהלכים בינינו אנשים מלאי כאב. זה יכול להיות מתפלל ותיק, שתמיד היה ראשון בבית הכנסת ובאחרונה כסאו ריק, שכן שהיה חייכן ומאיר פנים, ועתה פניו כבויות. בחור ישיבה שחזר מזמן אלול אך כאבו הנפשי גדול מנשוא, והוא משיח לפי תומו ''אני עול על משפחתי'', ''אין לי טעם בחיים האלו''. לעיתים רבות מאחורי משפט אחד כזה מסתתרת תהום.

ולפעמים זה לא דיכאון בלבד, אלא פחדים שעימם האדם מתמודד, חרדות קשות ומאתגרות. לפעמים זו תחושת ריקנות. האדם חי, אבל לא באמת נוכח. יש ששוקעים לתוך שינה שעות רבות מעבר לממוצע, אחרים מאבדים תיאבון, ויש שמאבדים חשק פשוט להיפגש עם אנשים. כל אלה סימנים שקטים, אך עזים, לזעקה פנימית: “אל תשכחו אותי, אני כאן”.

כשאנו נתקלים בכאב נפשי ,ברגעים כאלה לא נדרשים מעשים גדולים. מספיק לב לדעת לראות, מילה חמה, טלפון קטן, ישיבה קצרה לידו , לפעמים זה כל ההבדל בין חושך לאור. אבל יש גם רגעים שבהם החובה היא ללוות את האדם צעד נוסף: אם הוא מדבר בגלוי על חוסר רצון לחיות (לעולם לא נזלזל במשפטים כאלו), אם הכאב מתמשך ואינו מרפה, או אם נראה שהוא איננו מתפקד כלל ומצבו מדאיג אז בבקשה, אל תעזבו את האדם, שבו עמו יחד ותשכנעו בכל ליבכם לגשת לעזרה נפשית, אפשרי גם פנייה לרופא משפחה, או לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש כמו עו''ס קליני או פסיכולוג. בבקשה אל תניחו אותו לקבוע תור לבדו, מחקרים מראים שהאדם בדיכאון מתקשה לעשות זאת וזקוק לעזרת הסביבה בין היתר בקביעת תור לאיש מקצוע. לעיתים עצם הליווי, ההליכה יחד, היא המעשה הקדוש והנאצל ביותר, ''כל המציל נפש מישראל, כאילו קיים עולם מלא''.

ואם אתה או את שקוראים כרגע את המילים וחשים שהן נוגעות בכם, דעו לכם, אינכם צריכים להישאר לבד עם הכאב, גם אם נדמה שהבדידות עוטפת ואין מוצא, זכרו כי לכל בעיה יש יותר מפתרון אחד. יש מי שיכול לשאת איתך את המשא. לפנות לעזרה זו לא חולשה אלא עדות לכך שהנשמה שלך יקרה מדי מכדי שתישאר בחושך.

אל תוותרו לעצמכם בבקשה. שיחה עם אדם קרוב, עם רופא המשפחה, או עם איש מקצוע יכולה להיות עבורך פתח לנשימה חדשה, חייך יקרים. גם אם נדמה שנשכחת, בעיני שמיים ובעיני אדם יש לך מקום שאין שום אדם שיכול למלא.

ניתן לפנות לאחד ממוקדי הסיוע לעת מצוקה בקהילה החרדית:

• השיבם -  *3251
• אקשיבה - 02-3764763
• לב שומע - *8147
• לחיות - 0747800380

שמעון אפללו, עו"ס קליני ופסיכותרפיסט יועץ מקצועי ביחידה למניעת אובדנות של משרד הבריאות