אחד מגדולי התורה שקמו לישראל בתקופת האחרונים, ואשר שמו הפך מילה נרדפת לגאונות למדנית בהוויי התורני, הוא הגאון הקדוש רבי עֲקִיבָא אֵיגֶר זצ"ל . הוא נולד בא' בחשוון ה'תקכ"ב בעיר אייזנשטט, והוא נקרא על שם סבו הגדול, רבי עקיבא איגר מהלברשטאדט.
כבר בילדותו ניכר היה כבעל תפיסה מהירה וזיכרון פנומנלי. סיפורי גאונותו החלו להסתובב בין הלמדנים כאשר בהיותו בן שש או שבע שנים בלבד, פיצח סוגיות קשות קשה בגמרא. הוא היה תלמידו הקרוב של דודו ורבו, רבי בנימין וולף איגר. לאחר נישואיו לגְליקְל בתו של הנגיד מליסא, ניסה להתפרנס כתומך תורה. אולם, בעקבות דלקה שכילתה את מרבית בתי היהודים בליסא ואת הונו של חמיו, נאלץ רבי עקיבא איגר לקבל על עצמו עול רבנות מחמת מצוקה כלכלית.
הוא כיהן במשך 24 שנים כרבה של מרקיש-פרידלנד, שם הקים ישיבה והחל לכתוב את חידושיו על הש"ס ואת הערותיו על המשניות והשולחן ערוך. במהלך תקופה זו, הוא הפך להיות משיב לשאלות הלכתיות מכל רחבי אירופה, ונעשה מוכר כאחד מגדולי המשיבים בדורו.
עיקר פעילותו הציבורית של רעק"א החלה כאשר נבחר לכהן כרבה של עיר המחוז הפולנית פוזנא (פוזנן), משרה בה החזיק 23 שנים, החל מאלול ה'תקע"ה. מינויו, שהתעכב בשל מאבקים בין המשכילים לשמרנים בקהילה, יצא לפועל לאחר שהצדדים הניצים הגיעו להסכם פשרה.
בפוזנא, רבי עקיבא איגר ניהל בית דין קהילתי, עסק רבות בצרכי הציבור, ובפרט בצרכי השכבות החלשות, ואף יסד ארגוני צדקה ייעודיים, כמו "חברה קדושה לחלוקת עצים" לחימום בתי העניים.
בנוסף, נטל על עצמו אחריות ציבורית בזמן מגפת הכולרה בתקצ"א–תקצ"ב, כשהוא מתקן תקנות דתיות ורפואיות (כמו החובה להרתיח מי שתייה ושתיית משקה חם לפני שחרית) כדי למנוע התפשטות המגפה, ואף קיצר את התפילות וצמצם את קהל המתפללים בימים הנוראים. פעולות אלו זכו להכרה והוקרה מפרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה.
הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל - עובדות והנהגות
גאונותו של רבי עקיבא איגר שימשה אותו לפסיקת הלכה חריפה וישרה. שאלה קשה הובאה בפניו אודות ספר תורה שנמצא בשדה, כאשר עלה החשש שמא נכתב על ידי מין או גוי, ודינו היה שייגנז או יישרף. רבי עקיבא איגר השיב שיש לבדוק את מנהג ישראל בכתיבת השורות האחרונות של פרשת וזאת הברכה. מנהג הבעלי בתים הוא, שכל אחד כותב אות לפי שמו בספר התורה, ולכן האותיות הסופיות שנכתבו על ידי בעלי בתים רבים אינן דומות זו לזו. אם הכותב היה ישראל, היה עושה כמנהג זה. לכן, אם יימצא שכל סופי השורות בפרשה זו דומים זה לזה, זו תהיה הוכחה שגוי כתב אותו, ודינו יהיה שייגנז, כיוון שכותב יהודי היה עושה כמנהג.
פעם אחת, התאכסן רבי עקיבא איגר אצל בעל בית שהיה עם הארץ, וביקש ממנו ספר קודש להגות בו. בעל הבית מצא לבסוף במרתף ביתו ספר רשב"א על מסכת שבת והעניק לו. למחרת, לאחר שהגאון עזב, שם לב בעל הבית שדף אחד חסר מהספר, ורבי עקיבא איגר השלים את הדף החסר בכתב יד בעל פה ממש. אולם, הדבר המופלא בסיפור, כפי שהדגישו הדרשנים, אין החידוש בכך שרבי עקיבא איגר ידע את הרשב"א בעל פה, אלא שלמרות שרבי עקיבא איגר ידע את הרשב"א בעל פה, הוא עדיין הגה בו כל הלילה.
בחודש אלול ה'תקצ"ז חלה רבי עקיבא איגר את חוליו האחרון. הוא הופיע לתפילות יום הכיפורים בציבור לאחר שיפור קל. שלושה ימים לאחר מכן, ביום י"ג בתשרי ה'תקצ"ח, נפטר הגאון בעיר רבנותו, פוזנא, והוא בן כ-76 שנים.
הוא הותיר אחריו צוואה נודעת, בה ציווה על תלמידיו שלא יספידוהו (מלבד בחלקת הקבר). הוא ביקש שבמקום הספדים, ילמדו פרק משניות אחד מדי יום במשך שנת האבל וביום ה'יאהרצייט'.
את נוסח מצבתו ביקש לחרות בצניעות: "פ"נ הרב ר' עקיבא איגר, עבד לעבדי ד' בק"ק מ. פרידלאנד ובק"ק פוזנא, נאסף אל עמיו ב...". על אף ציוויו, הלווייתו הייתה רבת משתתפים, שכללה את כל בני הקהילה היהודית, כמו גם את הבישוף ופקידי ממשל. רבי עקיבא איגר זצ"ל נקבר בפוזנא.
0 תגובות