הנערה שברחה מהמנזר, פרק ד: "את גויה!!!"

פרק ב': אתמול היה יום כיפור!

פרק ג': מזוזה בפתח החדר במנזר

תקציר הפרק הקודם: טוני אחזה במזוזה, לא מבינה מה מרגש כל כך בחתיכת העץ הזו. תוהה מדוע היא כה נלהבת ממגילת הקלף הקטנה שבתוכה. בלילה, היא ניגשה לאחד הכמרים הזקנים שגר בקומת המרתף, וביקשה ממנו שני מסמרים ופטיש.

קצרת נשימה מגודל המעמד ורועדת מהתרגשות קבעה טוני מזוזה מהודרת בפתח חדרה שבמנזר.

בית כנסת או גן ילדים?

משהו השתנה בה, בטוני. הבחורה בת העשרים פלוס הייתה שונה במקצת מהנערה בת ה-‏16 שהגיעה למנזר. היא פתאום אהבה לבוא לבית הכנסת, סתם כך.

לשבת בחברת יהודים, להסתכל על יהודים, לבחון את הנהגותיהם ולעקוב אחרי הנעשה בבית הכנסת.

היא הייתה יושבת בעזרת הנשים, מביטה למטה בהתלהבות ומנסה לחקות אותם.

"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הדהד קולו של החזן כשהוא מוציא את ספר התורה מארון הקודש.

"שמע ישראל..." החרו החזיקו כל הקהל אחריו וטוני בתוכם.

'כמה נחמד!' הרהרה 'ממש כמו גן ילדים. מישהו אומר משפט וכולם אומרים אחריו באותה מנגינה...'

מידי שבת הייתה מתייצבת בבית הכנסת באותה שעה, משתדלת לא לפספס את ה"שמע ישראל" שאת פירושו כלל לא ידעה. היא רק ידעה שהיא אוהבת לשמוע את החזן מכריז את המשפט המצחיק הזה ולומר אותו בקול יחד עם כל הקהל.

מידי שבת הייתה עולה לעזרת הנשים, מחייכת לכולן, מתעלמת ממבטיהן הסוקרים את מראה ובגדיה. נזירה.

מידי שבת הייתה יושבת מוקסמת מביטה ביהודים שהתאהבה בהם פתאום עד ש... שבת אחת, מרוב התלהבות, שכחה הנזירה את עצמה ומקורה ונשארה זמן רב בבית כנסת. זמן רב מידי.

הכומר תופס אותה 'על חם'

"היכן היית, ילדה?" כן, גם לבחורה בת 23 קרא הכומר ילדה.

טוני, שפחדה לשקר מפחד אש הגיהנום המובטח לשקרנים, סיפרה לו את האמת. היא הייתה אצל היהודים.

"את גויה!" צעק עליה הכומר "אני אומר לך, ילדה, את גויה".

הוא ציווה עליה לומר מידי בוקר וערב שלוש פעמים מול הראי: "אני גויה". והיא עשתה זאת בצייתנות ובהכנעה.

היא הייתה מייסרת את עצמה על כך שהיא מתרחקת מהאלוקים ונמשכת לחיי השקר, היא הבינה כי המשיכה שלה ליהודים זו תחבולת היצר הרוצה למנוע ממנה קרבת אלוקים.

היא הצטלבה מספר פעמים מוגבר וביקשה סליחה מבורא העולם על שיש בה מחשבות כפירה והיא בוגדת בו.

היא התפללה והתחננה שאיזה כוח עליון יגאל אותה ממחשבות הכפירה שתוקפות אותה ומסרבות להרפות את מוחה וליבה.

חצי שנה עברה בה לא ביקרה טוני בבית הכנסת וניסתה לשכוח מההיכרות שלה עם העם היהודי, חצי שנה עברה, אבל, היא עדיין לא הצליחה לשכוח.

הרצון לבקר שוב בבית כנסת, לראות ולפגוש יהודים בעבע בה כל העת. אחרי לבטים אינסופיים ומלחמות פנימיות מחליטה טוני שהיא יכולה להיות יהודייה ונוצרייה טובה בו זמנית. כמו אמא שלה.

'ובכלל' חשבה לעצמה תוך חשבון נפש מעמיק 'שמונה שנים אני נמצאת פה במנזר, בכנסייה ולא הגעתי לשום סיפוק רוחני. אם יש אלוקים', הגיעה למסקנה בלתי צפויה 'זה האלוקים של אייברהם אייזיק וג'אקוב'.

"אלוקי אברהם יצחק ויעקב" פנתה אל האלוקים בו החליטה שיש להאמין "אני מתחננת, תוביל אותי אל האמת!"

המשך יבוא...

]]>