הנערה שברחה מהמנזר פרק ב: אתמול היה יום כיפור!

בכמיהתה להרגיש קרוב יותר, השתדלה להאריך את ימי הצום כמה שיותר ועד כמה שקשה להאמין, הנערה הצליחה להעביר שמונה ימים רצופים בצום, כשהיא שותה מנת מים קצובה ליום!

פרק א'

"אתמול היה יום כיפור"

"טוני, את יודעת איזה יום היה אתמול?"

הייתה זו אחותה הגדולה שהגיעה גם היא לנוטינגהם, למנזר להכשרת מיסיונרים. במשך שהותן יחד במנזר, כמעט ולא דיברו האחת עם השניה, שמא הקשר עם המשפחה, מה שאסור על פי כללי הכנסייה, יפריע להן להתעלות.

הפעם, בעת ארוחת הערב יצא שטוני ישבה ליד אחותה.

"לא יודעת. איזה יום היה אתמול?" החזירה לה שאלה בלחישה.

"יום כיפור".

"יום כיפור?!" טוני פערה עיניים "מניין לך? ולמה בכלל זה מעניין אותך?"

טוני הכירה את יום הכיפורים מלימודי התנ"ך. שם כתוב שישנו יום אחד בשנה בו היהודים צמים, מתפללים לאלוקים וזהו היום היחיד בו הם יכולים להתחרט על מעשיהם ולבקש סליחה, באם ה' יחליט לסלוח.

"מול הקולג' בו אני לומדת", הסבירה אחותה "ישנו בית כנסת של יהודים".

"יהודים כמו סבא? כמו שאימא הייתה כשהייתה ילדה?" טוני הכירה יהודים רק מתמונות הילדות של אימה, מאלכסנדריה. שם כל היהודים היו שחומי עור, כהי שיער ועיניים. באנגליה היא אף פעם לא נתקלה ביהודים.

"יש שם אפילו יהודים עם שיער בלונדיני!" גילתה לה אחותה את תגלית השנה. במעט התמונות שאימה שמרה ממשפחתה היהודית במצרים, ראתה שכולם כהים ובעלי שיער שחור. יהודים בלונדיניים, כמותן, היה חידוש מסעיר.

"ראיתי המוני אנשים נוהרים לבית הכנסת, לא הבנתי למה הם כולם רצים לשם באמצע השבוע. פחדתי שאולי פרצה מלחמה בישראל ולכן הם מתאספים להתפלל. ניגשתי לשאול אותם מה קרה, הם היו נחמדים ומסבירי פנים ואמרו לי שזהו יום כיפור".

יום כיפור. צמד המילים הלז הרטיט משהו בליבה של טוני. יום כיפור היה אתמול, כל היהודים היו בבית הכנסת ורק היא לא.

"וכי למה שאהיה שם?" ניסתה להרגיע את עצמה "אני לא יהודיה! אימא שלי הייתה יהודיה פעם, במצריים, אבל כל זה נוסטלגיה ישנה".

הסערות בתוכה שככו מעט. היא הגיעה למסקנה שהיא הייתה בסדר גמור, היא זו שנשארה בכנסייה ולא הפרה את רצון שמים.

בזיונות בבית הכנסת

בוקר יום שבת. המנזר שקט בשעה זו, זוהי שעת השקט היחידה שיש להן, לבנות. אחת יושבת בפינה מול חלון רחב ועושה מדיטציה, השניה מתפללת בדביקות תפילה אישית וחרישית וטוני מחליטה ללכת לבית הכנסת. רק לכמה דקות.

"תבואי איתי?" שאלה את מרגרט, חברתה לחדר.

"השתגעת לגמרי?!" הרימה מרגרט את קולה בתדהמה מודגשת. "אני לא באה אתך למקום כזה, וגם את, טוני, עשי טובה לנשמתך ואל תלכי. אל תתקרבי ליהודים!"

טוני עשתה עצמה מסכימה לדבריה ואמרה שהיא הולכת לחצי שעה סיבוב, לשאוף אוויר בוקר צח.

לאחר הליכה קצרה, הגיעה טוני לבניין בית הכנסת. מוזר, מעולם לא הבחינה בהימצאותו של בניין כזה באזור. והוא כל כך קרוב לכנסייה.

נראה שאם אחותה לא הייתה שמה את ליבה למיקומו של בית הכנסת לא הייתה מבחינה בו לעולם.

היא פתחה את הדלת, נכנסה מעט פנימה והתיישבה בכיסא פנוי שהיה שם. בית הכנסת לא היה מלא כמו שאחותה תיארה אבל, עשרות הגברים שכן היו שם נעצו בה עיניים זועמות.

היא הסמיקה, נבוכה. רוצה לשאול אותם מדוע הם הפסיקו מתפילתם וכי למה הם מביטים כך ללא בושה אבל, לא הצליחה להוציא הגה.

"צאי מכאן" אמר לה לבסוף אחד מהם והיא קמה ויצאה בבושת פנים, נעצרת בחצר בית הכנסת מנסה להירגע.

המשך יבוא...

]]>