בימי הבעל שם טוב היה יהודי שהיה מנגן בחתונות, אבל היה נגן מספר 1. בכל האירועים הכי יוקרתיים הוא היה מגיע.
יום אחד, לא עלינו, אותו נגן התעוור. הוא לא היה רואה כלום. אבל הוא המשיך לנגן, המשיך לעבוד. היו לוקחים אותו ממקום למקום, לבית הכנסת, עוזרים לו ומסייעים לו.
עברה תקופה, והאדם נפטר.
ואז התברר שאותו אדם בכלל לא היה עיוור. הוא פשוט שיחק אותה עיוור.
ולמה?
כי הוא רצה לשמור על העיניים שלו ולא להיכשל במראות אסורים באירועים שבהם היה מנגן.
ועליו אמר הבעל שם טוב הקדוש: אשריו ואשרי חלקו ואשרי מקומו שהוא נמצא בו בגן עדן.
0 תגובות