אדם ורטה, מורה שמאלני במערכת החינוך, עורר דיון ציבורי על גבולות נקיטת העמדה הפוליטית של החינוך הציבורי. סוגיה זו רלוונטית מאד גם לגבי החינוך החרדי, מה מותר לממשלה לאכוף על מערכת החינוך, ומהם הגבולות אותם אסור לה לעבור.
מזה זמן שמתחולל מאבק פוליטי על עתיד החינוך החרדי, מאבק זה אינו חדש אך כעת הוא מסלים ועולה יותר פעמים על סדר היום. נראה שבכל מקרה הציבור החרדי יצא ניזוק, כאשר הפוליטיקאים החרדיים מצליחים 'לסחוט' את הממשלה ולקבל תקציבים אזי משלמים על כך בכפל כפליים בתדמית הציבורית, וכאשר הם לא מצליחים אזי החינוך החרדי קורס מהיעדר מימון. במקום להמשיך את תנועת הנדנדה הזו עד אינסוף, כדאי לבחון אפשרות חלופית כזו שתאפשר לחינוך החרדי, כמו גם למיעוטים אחרים, להתקיים בלי מאבק מתמיד.
במערכת החינוך הממשלתית מתקיים הכלל של בעל המאה הוא בעל הדעה. הממשלה, באמצעות משרד החינוך, מתקצבת את המערכת החינוכית, ובמקביל גם מעלה דרישות. מי שלא נענה לדרישותיה נאלץ להסתפק בפחות תקציב, היא הרי בעלת המאה והדעה. חשוב לזכור, הממשלה מממנת את מערכת החינוך באמצעות גביית מסים מהאזרחים, וכך יוצא שכל אזרח משלם עבור המערכת אך לא בהכרח יכול ליהנות ממנה. המאה הרי אצל הממשלה.
הקונספט החינוכי בישראל פוגע במיעוטים
הקונספט הזה של מערכת חינוך הממומנת בידי הממשלה פוגע במיוחד במיעוטים, ובהם גם ציבור החרדי. פוליטית, החרדים אינם רוב, ולכן הם נאלצים לקבל את תכתיבי הרוב לגבי אופן החינוך. בכוחו של משרד החינוך להתנות את התקציב בהנחלת ערכים ותכנים הנוחים לו, כמו למשל לימודי ליב"ה.
מה יכול הציבור החרדי לעשות כדי לשמור על זכויותיו, אך גם במקביל לא להישחק מבחינה תדמיתית? יש המציעים להסתגר ולהתבדל, אך רעיון זה גורם לכך שנלקה פעמיים. משלמי המסים החרדים – ובניגוד לסטיגמה, יש הרבה כאלה – מממנים במסיהם את החינוך הציבורי אך מודרים מלהשתמש בו. במקביל, הם צריכים לשלם גם עבור חינוך פרטי לילדיהם, וכך נמצאים משלמים פעמיים. אין צדק בכך שקבוצת מיעוט תיאלץ לממן שירות בו היא לא משתמשת, ובמקביל לשלם כפל עבור שירות פרטי.
אנו צריכים להפסיק לחשוב באופן דיכוטומי על איך "לסחוט את המדינה" או איך להסתגר ולהתנתק ממנה, אלא לפתח חשיבה על איך לצמצם את המנגנון הממשלתי כך שיאפשר לכל אחד לבחור את אורח חייו וצורת החינוך של ילדיו באופן עצמאי. כלומר, המודל החינוכי הליברלי, הלא ממשלתי.
לשאוף לביטול מעורבות הממשלה בתחום החינוך
עלינו לשאוף לצמצום הממשלה, וביטול מעורבותה בחינוך. אין זה תפקידה של הממשלה לחנך את האזרחים, בדיוק כפי שגם אין זה תפקידה להאכיל אותם או להשכיבם לישון. לכן, יש לצמצם את החינוך הציבורי, עד כדי ביטולו. במקביל גם לצמצם את גביית המסים ההולכים למשרד החינוך (44.13 מליארד ₪, התקציב השני בגודלו אחרי תקציב הבטחון) מהאזרחים. כל אזרח ישאר בסוף חודש עם יותר כסף בכיס, והוא זה שיבחר מה ברצונו לעשות בו. באופן זה כל אחד יוכל לממן לעצמו איזה חינוך שרק ירצה, ובלי שיצטרך להצטדק בפני אחרים או לקבל את אישורם והסכמתם. החרדי יוכל לרכוש לילדיו חינוך תורני, והחילוני ירכוש לילדיו חינוך חילוני. אף אחד לא יוכל לבוא בטענות כלפי אחרים, שהרי כל אחד משלם את חשבון עצמו בלבד.
במקום לקיים ויכוח אינסופי מי מממן את מי וכמה, בואו נחסוך את זה באמצעות שינוי השיטה. עלינו להשלים עם כך שישנם עוד קבוצות אוכלוסייה עם דעות שונות, ולאמץ מודל ממשלתי שיאפשר מינימום חיכוך והתנגשות באחרים – המודל הכלכלי הליברלי. אם נשכיל להוריד את המעורבות הממשלתית, נוכל להגיע לחירות חינוכית מלאה לציבור החרדי.