״בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך״
בסייעתא דשמיא, עלתה בידינו מה שלא עלה בידי דורות קודמים: לאפשר לאברכים ובחורים מבוגרים, המתאימים לכך, דרך ליטול חלק בהצלת נפשות של הכלל ובה בשעה לרכוש מקצוע מכובד ומפרנס בתוך אווירה חרדית ושמורה.
על רקע התקופה ולאור העובדה שבאר״י בציבור הליטאי עניין הפרנסה (וק״ו שירות צבאי) נדחק לקרן זווית על מנת לקומם ולרומם את עולם הישיבות והכוללים, עולה הצורך להפריד בין עולם הישיבות שכולו בקדש לבין מסגרת הממוקדת בעולם המעשה ובתפר העדין בין פנים וחוץ.
באסיפת רבנים בשבוע שעבר זעקו, הזהירו ומחו שורה ארוכה וחשובה של ראשי ישיבות ורבנים כנגד סכנת המסלולים החרדים (״שחור לבן״) בצה״ל.
כמי שזוכה לעמוד בראש המפעל הגדול הזה, שכבר סלל דרך ראויה ורחבה לרבים מלב הציבור החרדי הישיבתי והחסידי, אני רואה מקום להגיב לדברים הקשים שנאמרו. נאמר בכבוד, אף לא אחד מהדוברים טרח לבחון, לבקר ולבדוק את המסלולים עצמם ועל כן אין פלא שהגינויים החמורים והקשים שננקטו (שמד, גיהנם, וכו׳) רחוקים כמזרח ממערב מהמציאות.
יעידו על כך 1,400 התלמידים והבוגרים (!) עשרות מגידי השיעורים היומיים, שלושת ראשי בתי המדרש ואלפי ההורים הרווים נחת. סביבת העבודה היא כשרה ומהודרת ואנו מרגישים חובה להמשיך לשפר ולשכלל כדי להעמיד הדברים על תיקונם.
לגופם של דברים, ידוע שמזה דור חלק נכבד מהציבור מוצא את מקומו בעולם המעשה, בדרך כלל ללא הכנה וליווי והמחיר הרוחני והגשמי כבד. ואכן זכינו להדרכה ולחיזוק מכמה מגדולי ישראל שרואים בקודקוד ובמעלות צור את חובת השעה ואנו מכירים טובה על כך.
ברצוני להתיחס לדבריו של ראש ישיבת יד אהרון הגר״י אייכנשטיין אשר אמר כי קודקוד מנסה לערבב בין שני עולמות, תרומה ופרנסה, ובכך מביאה לשיבוש השקפתי (שקשור לתפיסה חרדית מודרנית) העושה את הפרוזדור לטרקלין. מגמתה כלל לא לסייע אלא להרוס את יסודות החינוך החרדי הטהור. בתוך דבריו הוא הזכיר את הממ״ח.
ראשית, הרב אייכנשטיין הזכיר בעבר ברבים כי המהלך של תורה בלבד לנשואים הוא חדש וזמני. הרב היה מעורב בנסיון להקים רשת בתי מדרש לחרדים עובדים בתקופת הגראי״ל שטיינמן זצ״ל וסבור כי יש להתכונן רוחנית למצב בו חלק גדול של הציבור החרדי הליטאי יעבוד. כמי שגדל בארה״ב, הרב מכיר היטב את המודל החרדי האמריקאי אשר (כדברי הגרמ״ה הירש) הצמיח בעלי בתים הנטועים בתורה לצד שגשוג בחיי המעשה והדברים ידועים. תקוותינו ומאמצינו הן לבנות שדרה חזקה ותורנית של יהודים רציניים ויראים העוסקים בתורה בשמחה ומתפרנסים בכבוד. על מה הקצף?
שנית, הרב הזכיר את התנגדותו לממ״ח בעוד שרובם המוחלט של תלמידי קודקוד הינם בוגרי המערכת החרדית השמרנית. דווקא משום שהם לא למדו לימודי ליבה בגיל צעיר נדרשת מכינה בגיל מבוגר על מנת לגשר על הפערים. רובם הגדול של הבוגרים שולחים את ילדיהם לתלמודי תורה וחדרים מהסוג שהגר״י אייכנשטיין מגן עליו בתוקף. מה עניין ההתנגדות לממ״ח לקודקוד?
שלישית, הרב מתריע על הסכנה שבערבוב המושגים אך לא מציע הצעה אחרת. מהי הדרך שיבור לו האדם החרדי הרוצה לפרנס את ביתו. האם עבודה בתחום שהוא קיום מצווה רבה מידי יום (הצלת נפשות דרבים) היא שוות ערך לעיסוק במסחר? האם הליכה לאקדמיה או לשוק החיים עדיפה על פני מסלול שמור בהדרכת תלמידי חכמים?
- הכותב אורי אייזנברג, יו"ר תוכנית "קודקוד" בצה"ל, המשלבת צעירים חרדים במסלולי הייטק.
רביעית, הרב קובע ש״הם״ (אנו!) לא דואגים ״לנו״ (אנחנו!) לפרנסה בכבוד אלא רוצים להרוס אותנו. ובכן, מעיד אני על כל חברי ההנהלה והצוות שכל מגמתם היא להיטיב. השמחה שלנו היא בבוגר ששומר על אורחות חייו, קובע עיתים לתורה, מקדש שם שמיים וזוכה לפרנסה בכבוד. אנו משקיעים בכך רבות וזוכים להצלחה בס״ד. לו הייתה כוונותינו רק ״להרוס״, אותם בוגרים שכבר סיימו שירות צבאי משמעותי לא היו זוכים להדרכה במציאת מקום עבודה ובכישורים רכים.
לסיום, אגע בנקודת השורש של הביקורת: הפרוזדור והטרקלין. ידועים דברי הרמב״ם כי כאשר היהודי מכונן דרכו על אדני התורה והמצווה ומכוון מעשיו לשם שמיים הוא מעלה אף את חיי החולין בפרוזדור למעלת הטרקלין בבחינת יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. וכדברי הרמב״ם: ״על ענין זה צוו חכמים ואמרו ״וכל מעשיך יהיו לשם שמים״ והוא שאמר שלמה בחכמתו ״בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך״.
לא עלינו המלאכה לגמור ואי אנו רשאים לבטל הימנה.
0 תגובות