בפרשה שלנו, יעקב פונה אל בניו בדברים קשים: “למה הרעותם לי, להגיד לאיש העוד לכם אח”. בעיני יעקב, עצם הגילוי שיש אח נוסף הוא שגרם להחמרת המצב. לולא נאמר הדבר, בנימין לא היה נדרש לרדת למצרים, והמשפחה כולה לא הייתה נכנסת לסכנה נוספת. יעקב רואה כאן טעות אנושית שגררה אחריה הסתבכות מיותרת.
הדברים נאמרים מתוך כאב. הרי יעקב כבר חווה אובדן של בן, והאפשרות לאבד גם את בנימין מערערת אותו. במבט שלו, המציאות יכלה להתנהל אחרת. היה אפשר לשתוק, להיזהר, ולא להגיע לנקודה הזו.
אבל, המדרש רבה אומר כאן דבר מבהיל: “אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך את בנו במצרים, והוא אומר למה הרעותם לי”. שימו לב איזה פער עמוק יש בין מה שנראה לעין האדם לבין מה שמתרחש בהנהגה העליונה. אותו מעשה שיעקב חווה כהרעה במצב, כסכנה נוספת, כטעות, הוא בפועל חלק ממהלך שנועד להביא את יוסף למלכות.
פתרון חלומות: ככה זה נראה כשהבינה היא "מלאכותית"
ומכאן עולה יסוד חשוב. לא כל מה שנראה לנו כרעה הוא אכן כך. לעיתים, זהו שלב הכרחי בתהליך רחב יותר. הרמח"ל כותב שכל עילוי שאדם או העולם עתידים להגיע אליו, עובר דרך עומק של עצה נסתרת, ולכן קודם לו צער. הצער אינו ח"ו תקלה במהלך, אלא חלק ממנו. הדברים לא תמיד מתקדמים בקו ישר, אלא דרך מצבים שונים, שעלולים להיראות כסותרים את המטרה.
בספר 'מי השילוח' כתב שהיסוד הזה מתבאר גם מתוך דברי יוסף עצמו. כאשר הוא קורא לבנו השני אפרים, הוא אומר: “כי הפרני אלוקים בארץ עוניי”. יוסף אינו מתעלם מן העוני והסבל. הוא מזכיר אותם במפורש. הוא מבין שה"פריון", ההצלחה, לא הגיעו למרות התקופה הקשה, אלא דרכה. הארץ שבה סבל הייתה גם המקום שבו נבנתה גדולתו.
בנקודה זו מתחדד ההבדל בין ראייה אנושית לראייה אלוקית. האדם שופט את המציאות לפי ההווה ולפי תחושת הכאב. ההנהגה האלוקית רואה את התוצאה ואת הדרך המובילה אליה. יעקב רואה סכנה מיידית. הקב"ה רואה תהליך שלם שמתקדם בדיוק דרך אותה סכנה.
מה המסר אלינו? אנחנו לא צריכים לבטל את הרגשות שלנו, או להצדיק כל קושי שאנחנו נתקלים בו. אבל התורה פותחת לנו פתח להבנה נוספת: יתכן שמה שאנחנו חווים כרגע של רעה, של צרה, הוא בעצם חלק ממבנה גדול יותר, שעדיין אינו גלוי. וצריך לזכור, שגם אם אנחנו לא מבינים את זה עכשיו, ב"ה אחרי הכל נראה את התמונה השלימה.
0 תגובות