בחודשים האחרונים, הולכת ומתחזקת שאלה שמלווה את הציבור הישראלי:
מי קובע מהו כלי תקשורת לגיטימי ומי רשאי להשמיע את קולו במרחב הציבורי. ישנם גופי תקשורת המציגים את עצמם כקול השפוי היחיד, כמי שמייצגים כביכול את הנורמה הנכונה. אבל כשבוחנים את השיח ואת אופן הסיקור שלהם, קשה להתעלם מן העובדה שחלק מהפלטפורמות הללו מתרחקות במודע מן היסודות ההיסטוריים והרוחניים של העם היהודי.
האם זה מקרי או תהליך עמוק יותר? הנושא שווה בהחלט בדיקה. אבל תחושה ציבורית רחבה מצביעה על מגמה ברורה.
בחלקים נרחבים של התקשורת הישראלית היום ישנה נטייה מתמדת לאמץ נורמות תרבותיות מערביות כאילו הן הסטנדרט הלגיטימי היחיד.
אצל חלק מהמדיה הזו זה מלווה בזלזול גלוי במסורת היהודית, בתורה ובערכים שעליהם גדל העם. זוהי לא רק בחירה מקצועית. כפי שחשים רבים, זו אובססיה רעיונית שמנסה להכתיב מי ייחשב "נאור" ומי "חשוך".
לפי התפיסה הרווחת בציבור הרחב, חלק מכלי התקשורת המזוהים עם השמאל נהנים מאווירה מוסדית שמגבירה את תחושת העליונות שלהם.
הציבור רואה תרבות תקשורתית שבה מי שמדבר בקול יהודי ברור ונאמן לערכי המסורת מסומן מיד כלא לגיטימי, בעוד שקולות אחרים מוצגים כ"תקניים" רק משום שהם תואמים אג'נדה מערבית מסוימת.
הדבר איננו רק עניין מקומי בישראל. גם בצרפת עלה לאחרונה רעיון שממחיש את הנטייה הזו בעולם המערבי. הנשיא עמנואל מקרון הציע ליצור סוג של לייבל או תו איכות למדיה שנחשב "אמין", כדי להבדיל בין כלי תקשורת שנחשבים ל"אמיתיים" לבין אלה שנחשבים ל"לא אמינים". לפי הדיווחים, מטרת הרעיון היא להיאבק במה שתואר כהפצת מידע מטעה ולהכווין את הציבור לצרוך רק מדיה שתעמוד ב"סטנדרטים אתיים" מסוימים.
המהלך עורר ביקורת קשה בצרפת עצמה, כולל טענות שהוא עלול להפוך את המדינה לגוף שמחליט מי “תקשורתי” ומי לא, ולהוות סכנה לחופש העיתונות.
הציבור שם, בדומה לרבים בישראל, לא מוכן שמישהו יחלק תארים של אמת לשקר בשם שלטוני או מוסדי.
מול היוהרה הזו, ניצב ציבור גדול שמסרב לוותר על זהותו. הציבור הזה אינו מיושן. הוא מבקש תקשורת שמכבדת את התורה, את המסורת ואת הקשר לארץ, ולא מנסה לטשטש את זהותו בשם נורמות שיכולות למחוק את מהות העם.
הטענה המרכזית פשוטה: אי אפשר להכריז שדעה אחת אינה לגיטימית, ובאותו הזמן לטעון שבידיך מוחלט האמת. מי שמניף את דגל המקצועיות צריך להתחיל בבדיקה עצמית.
עם ישראל היושב בארץ ישראל הוא עם עתיק שנושא זהות עמוקה. הערכים שלו, התורה שלו והקשר לאדמה אינם קישוטים תרבותיים. הם היסוד לקיומו הלאומי. ולכן כשכלי תקשורת מנסה לעצב תודעה מנותקת מן השורשים הללו, הוא לא משרת את הציבור אלא מרחיק אותו מעצמו.
הציבור הישראלי אינו מוכן יותר לקבל תכתיבים. הוא דורש ריבוי קולות, לא כאלה שמתנצלים על יהדותם, אלא כאלה שמבטאים נאמנות לערכי התורה והמסורת.
הוויכוח אינו רק פוליטי. זהו מאבק על יושרה, על אמת ועל שורשים שהחזיקו את העם הזה לדורות. ישראל אינה קיימת בחלל ריק. היא קיימת בזכות התורה, המסורת והנאמנות לערכיה.
מי שמנסה לקבוע מי עיתונאי ומי לא צריך להבין שהציבור כבר לא תלמיד שקט. הוא יודע לבחור למי לתת אמון.
ובסוף, הציבור הוא המכריע. לא הכותרת ולא התואר. האמון.
וזה המקום לומר זאת בריש גלי: הדמוקרטיה שחלק מן השמאל מתהדר בה הופכת פתאום לבעיה כשאותו ציבור בוחר אחרת. כשקולות המחוברים לזהות יהודית עולים, אותה דמוקרטיה מוצגת כבעיה או כאיום. הקו ברור: קו שמבקש לחזק את הזהות היהודית, לא למחוק אותה. וכן, הדברים שנכתבו בפלטפורמה החרדית המכובדת הזאת, לא היו יכולים להיכתב ברבים מכלי התקשורת בישראל, סימן למחלה מסוכנת שמתפשטת בתוכנו.
0 תגובות