ישראל במלחמהישראל במלחמה

סיפור אמיתי על ניסים גלויים

"תקומי, תדברי איתי! אני לא מאמין!!" אני ממשיכה לשמוע את קריאותיו של בעלי שבינתיים מזעיק אמבולנס דרך הקו הביתי. "מה עם הילדה? מה קורה איתה?" אני מזדעקת ומנסה לדלות פיסות מידע. "היא לא מגיבה, אני לא יודע מה קורה איתה, היא לא מגיבה ולא זזה, הזמנתי אמבולנס תגיעי מהר"

חגית אמאייב | כיכר השבת |
אילוסטרציה (צילום: פלאש 90)

כשהחיים חולפים להם ביעף, רבות הן הפעמים בהן לוקחים אנו את מציאות חיינו כמובן מאליו וכלל לא מבינים עד כמה ההשגחה עלינו הינה מדוקדקת ומדוייקת עד לפרטים הקטנים ביותר ועד כמה יש בידינו להרעיד עולמות ולבטל גזרות. הריני מביאה בפניכם סיפור שאירע לי בימים אלה ממש וכל כולו פרסומא ניסא ושבח והודיה לקב"ה שהציל הצלה גמורה את בתי יקירתי בת החמש...

הטלפון מצלצל ואני עונה דרך הדיבורית של הרכב, בעלי מעברו השני של הקו שואל אותי לגבי איזשהו חשבון לא ברור כאשר לפתע נשמעת צרחה איומה ומקפיאת דם מעברו השני של הקו: לאאאאאאאאאא!!! לאאאאאאאאאאאא!!!! מה קרה לך? קומי קומי!!! השם ישמור, קומי איך זה קרה? תדברי איתי! ריבונו של עולם, אני לא מאמין! אני לא מאמין, איך היא נפלה ככה... איך נפלת? תדברי איתי! את נפלת מלמעלה!!!"

"מה קרה?!? מה קורה שם??" אני שואגת בכל כוחי אל חלל הרכב וליבי כמעט יוצא ממקומו. "מה קורה? תדבר איתי!! אתה שומע אותי? מה קורה שם?" אך בעלי פשוט זרק את הטלפון מידו ונשמע כעת במרחק רב, מתוך חדר הילדים בו נפלה הילדה מהקומה השנייה של מיטת הקומותיים בחבטה עצומה ומזעזעת על הרצפה. אני מתחילה לזעוק פרקי תהילים בכל הכוח ובין פרק לפרק אני מתחננת לאותות חיים מבעלי, מבקשת שיעזור להרגיע אותי, שיגיד לי שהכל בסדר ושהיא נחבלה קצת אך זה ממש שום דבר.

"תקשיבי!" נשמע שוב קולו המבועת שמתווסף לחוויית פחד המוות בו אני מצויה מפאת חוסר האינפורמציה לגבי המתרחש בין כותלי ביתי ברגעי אימה אלה, "אני חייב להזמין אמבולנס תגיעי מיד היא לא נושמת!" מבלי לחשוב פעמיים ומתוך לחץ היסטרי אני מבצעת עבירת תנועה ולוקחת פנייה ימינה ברמזור המיועד לנסיעה ישר רק בכדי להתחבר לכביש שיוביל אותי חזרה הביתה שכן לו הייתי ממשיכה ישר, פניית הפרסה הבאה שלי הייתה מתאפשרת רק בעוד כעשרה קילומטרים מכאן! את הפנייה אני מבצעת כאשר מולי ממש, בתום פנייתי, עומדת משטרת תנועה שמחכה לעצור מכוניות לביקורת בעוד שוטר העומד סמוך לניידת מביט בי אך לא עושה דבר. אני נעצרת מיוזמתי בצד הדרך בכדי לקחת מספר נשימות ולהירגע בעוד השוטר ממשיך להביט בי אך אינו מפריע ואינו פונה אליי כלל וכלל!! נס מספר אחת! עוד מוסיף לנס העובדה כי הייתי הרכב היחיד על כביש זה שפנה כעת ימינה לכיוון השוטרים, ואפילו לא מהנתיב הנכון, דבר שעדיין לא גרם לשוטר שהמשיך להביט בי לבקש הסברים לפשר התנהגותי.

"תקומי, תדברי איתי! אני לא מאמין!!" אני ממשיכה לשמוע את קריאותיו של בעלי שבינתיים מזעיק אמבולנס דרך הקו הביתי. "מה עם הילדה? מה קורה איתה?" אני מזדעקת ומנסה לדלות פיסות מידע. "היא לא מגיבה, אני לא יודע מה קורה איתה, היא לא מגיבה ולא זזה, הזמנתי אמבולנס תגיעי מהר".

תפילה מעומק הלב

מרחק הנסיעה מהמקום בו אני נמצאת כעת ועד ביתי הינו מרחק של כעשרים דקות. מיד עם ניתוק הטלפון אני מתחילה לזעוק בקול גדול ובכל הכוח פרקי תהילים כאשר בין פרק לפרק אני קוראת למי שאמר "והיה עולם" ומתחננת לרפואת בתי. קריאותיי וזעקותיי בוקעות מעומק הלב ומרטיטות את הפח והזכוכיות מהם עשוי הרכב בו אני נוהגת ברגעים אלה, אך בעיקר חשה אני כי מרעידות הן את השמיים. ברגעים אלה אני נזכרת בכך שהגאולה התרחשה ויכולה להתרחש אך ורק כאשר שוועה ונאקה יוצאות מעומק הלב והנשמה, בוקעות את כל הרקיעים ומגיעות עד כיסא הכבוד.

אני יושבת לבדי, אני מנהיגה את הרכב בצורה המכאנית ביותר שאפשר להעלות על הדעת ומנהלת שיח גדוש באמונה ובקשה עם הקב"ה: "אני, שמשתדלת בכל מאודי בעבודתי לסייע לבניך, להשכין שלום ולהביא רפואה לנפשם, מבקשת ומתעקשת שתיקח כעת את זכויותיי אלה ותשתמש בהם בכדי לסייע ולהביא רפואה לבתי שזקוקה כעת לרחמיך המרובים...". אני אומרת שלוש עשרה מידות של רחמים שוב ושוב ועוד פרקי תהילים ושוב מליבי ומפי בוקעת זעקה שבעיני רוחי נשמעת מקצה העולם ועד קצהו.

"אני מתעקשת ריבונו של עולם! אני מתעקשת שתשלח לה רפואה שלמה מיד ולא בגלל שמגיע לי משהו אלא כי היא גם הבת שלך ואתה דואג לה לא פחות ממני וגם יש לך אוצר מתנות חינם ואני מבקשת שמשם תיתן, ולא לי, אלא לילדה. בידך הרפואה ואני מאמינה באמונה שלמה שאתה עכשיו יכול לרפא אותה וממש מתעקשת שתעשה זאת כי ברגעים אלה רק אתה יכול". שפתיי ממשיכות ורוחשות תפילה ומיתרי קולי ממשיכים להרעיד את אמות הסיפים בעוד הטלפון שוב מצלצל.

על כל נשימה

"תקשיבי, תירגעי קצת, היא נושמת קצת יותר טוב אבל נראה שהיא משותקת, אני אפילו לא מנסה להזיז אותה". אני נושמת לרווחה ואומרת לבעלי שיהיה בסדר, שאני פשוט יודעת זאת ואף מבקשת ממנו לבטל את האמבולנס בכדי שניקח אותה בעצמנו כי אני מגיעה בעוד מספר רגעים והאמבולנס גם ככה מתעכב. אנחנו מנתקים את השיחה ואני ממשיכה לזעוק אל הקב"ה בתחינה וזעקה, חשה איך דבריי היוצאים מן הלב ומתוך אמונה שלמה פועלים את פעולתם ושיש לתפילתי זו הכוח להפך הכל לטובה. כעבור מספר רגעים שוב מצלצל הטלפון ובעלי קורא בהתרגשות "זה נס! אני לא מאמין, ניסים!"

"איך היא מרגישה?" אני שואלת כשבליבי ידיעה ברורה וחד משמעית שתפילותיי נענו. "אני לא מבין, אני אומר לך... אני לא מבין את זה... היא הפסיקה לנשום, להגיב, לזוז ולפתע היא התחילה להזיז עוד איבר ועוד איבר ופתאום היא פשוט קמה והתחילה ללכת כאילו כלום לא קרה". "זה בסדר נשמה, אני קורעת בעבורה שערי שמיים", בתוכי אני יודעת בתמימות ובפשטות שמי שנתן את המכה גם יכול לרפאה. בעלי שנשמע המום מהמעבר החד ומהשיפור הפתאומי במצב הילדה ממשיך למלמל "אבל את לא מבינה, את לא יודעת איך היא נפלה.... את לא מבינה באיזה מצב היא הייתה לפני כמה רגעים... אני בכלל לא יכול להסביר לך... זה פשוט נס, אין לזה שום הסבר הגיוני".

"אני מבינה נשמה, אני יודעת. אני כבר מגיעה" אני מביטה אל השמיים שמתחילים להאפיר מפאת הלילה שמבקש לרדת ולהשרות שינה, והדממה המשתררת ברכב מפנה את מקומה אל קול חזק וברור הנשמע בתוכי ואומר לי "אין לך עוד מה לדאוג, הכל בסדר, תפילותייך נענו!"

"באמת?!" אני מבקשת לוודא שהקול איננו נובע מהרהורי ליבי אך שוב הוא נשמע, עמוק ובטוח, אומר לי: "את יכולה להפסיק לדאוג, הילדה בסדר, בתפילותייך ושוועתך קרעת את רוע הגזרה".

אני מגיעה הביתה ורואה את הילדה מסתכלת ימינה ושמאלה מראה לי ומצביעה על המקומות הכואבים רק עוד קצת וטורחת לציין שמקודם הם כאבו המון המון. איננו לוקחים סיכון ומיד פונים למרפאת החירום הסמוכה לביתנו. עם הגיענו, הרופא מביט בילדה ואומר "נראה שהיא בסדר, אתם יכולים לחזור הביתה" וליתר ביטחון נותן הפנייה למיון, בה ברור לי שלא אצטרך להשתמש.

אנו חוזרים הביתה והילדה שמתחילה לזוז יותר ויותר ואף לחייך מעט מבקשת לקרוא ביחד איתי תהילים ואנו קוראות מזמור לתודה שוב ושוב עד שלבסוף היא מבקשת שאכתוב מכתב תודה לקב"ה על שעשה לה נס ובזכותו מרגישה היא הרבה יותר טוב וגם שאתן לה אותו בכדי שהיא תוכל לצייר ולקשט, שיהיה לו יתברך מכתב יפה, מקושט ובעיקר – מעומק הלב. ברוך רופא חולים, ברוך הוא וברוך שמו. ברוך עושה ניסים לעמו, ברוך הוא וברוך שמו!

חגית אמאייב הינה מפתחת שיטת הטיפול הזוגי הייחודי באמצעות קלפים "בשניים" היחידים מסוגם המותאמים גם לציבור הדתי-חרדי הבאים לתת פתרון לבעיות בתקשורת, למניעת השחיקה הזוגית ולהעצמה הדדית. לשאלות בנושאי זוגיות, הורות, מצבי דיכאון, חרדות ועוד בפורום המקצועי שבאתר הבית "בשניים ויותר" www.b-two.co.il

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר