אני איילת, בת 32. יש לי שתי גיסות: מירי, הכלה הגדולה, ומיכל שאחריה.
בואו נתחיל במירי.
היא התחתנה עם אחי הגדול, ובמשך שנים הייתה בטוחה שהתפקיד שלה בחיים הוא להציל את העולם, או לפחות את המשפחה שלנו. מירי היא הטיפוס הזה, שכשאמא שלי צריכה הקפצה לבדיקת דם שגרתית ב-8.00 בבוקר - מירי כבר מחממת את המנוע של הרכב ומביאה איתה תרמוס עם קפה חם ומאפה שהיא אפתה בארבע לפנות בוקר.
היא עושה הכל מעבר ליכולות שלה, על חשבון הזמן שלה, הנוחות שלה, ולפעמים, בואו נודה על האמת, על חשבון השפיות של הבית והילדים שלה.
ואז הגיעה מיכל, הכלה השנייה.
מיכל היא סיפור אחר לגמרי.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מיכל היא אישה מסודרת, מחושבת ומתוכננת. המילה "לא" היא מילה לגיטימית לחלוטין בלקסיקון שלה, והיא נאמרת תמיד בחיוך רגוע, בנימוס אירופאי ובלי טיפת התנצלות או רגשות אשם. כשמיכל עייפה – היא ישנה. כשאמא שלי רומזת בעדינות שהיא צריכה עזרה בניקיונות שלפני החגים, מיכל שולחת לה במייל מספר טלפון של חברת ניקיון מומלצת, ומאחלת לה "המשך יום מקסים". היא לא תיתן מעצמה אם זה בא על חשבון הכוחות שלה, השינה שלה או החיים האישיים שלה. נקודה.
עכשיו, מה ההיגיון האנושי אומר? שאמא שלי תמיד תפרגן ותעריך את מירי, ותמלמל באכזבה על מיכל, נכון? אז זהו, שלא.
מאז שמיכל נכנסה למשפחה, אמא שלי הפכה למבקרת הרשמית של מירי. "איילת, ראית מה זה?", היא הייתה לוחשת לי בטלפון, "הגעתי למירי ביום שלישי, והצעצועים של הילדים היו מפוזרים בסלון. ומוטי? שוב הסתובב בלי גרביים, ובכלל נראה לי שהיא לא מבשלת להם. ואני לא מדברת על איך שהיא נוהגת, היא לקחה סיבוב ברחוב ארלוזורוב והלב שלי כמעט יצא מהמקום, היא פשוט פזיזה".
"אבל אמא", הייתי מנסה להציל את המצב ולהכניס קצת היגיון, "מירי אספה אותך מרחוב ארלוזורוב כי את ביקשת ממנה! היא עזבה הכל ובאה במיוחד בשבילך. למה את מסתכלת רק על החסרונות שלה? תגידי תודה לה' עליה, היא דואגת לך כמו בת אמיתית!".
ואמא שלי? הייתה נאנחת, מתעלמת לחלוטין מהטיעון שלי, ומעבירה נושא באופן מיידי: "אוי, אבל מיכל... ראית איזה אצילות? איזו אישה מחושבת ומאורגנת. הבית שלה תמיד מריח כמו בית מלון חמישה כוכבים, הכל אצלה מתוקתק במקום".
אחרי תקופה של שיחות כאלה וטענות על מירי, לא יכולתי יותר, ואמרתי: "אמא, מתי מיכל בכלל ביקרה אותך בחצי שנה האחרונה?", שאלתי. "לא, נו, היא מאוד עסוקה, יש לה את הגבולות שלה וזה כל כך יפה איך שהיא שומרת על הבית שלה ועל השקט שלה".
רציתי לתלוש לעצמי את השערות.
המצב רק הלך והחמיר, עד שקרה המקרה שפתח לי את העיניים וגרם לי להבין את הסוד הגדול של היחסים האנושיים בעולם הזה.
זה קרה לפני כמה חודשים, כשאמא שלי חגגה יום הולדת 60.
החלטנו לעשות לה מסיבת הפתעה אצלנו בבית, אירוע משפחתי מושקע. שבועיים לפני האירוע, מירי כבר הייתה בטירוף מערכות. היא לקחה על עצמה את רוב ענייני האוכל: בישלה, הכינה חמישה סוגי סלטים מורכבים, אפתה עוגת קומות, ואפילו ישבה לילות שלמים כדי להכין מצגת תמונות מרגשת, שדרשה ממנה לסרוק תמונות ישנות עד שתיים בלילה כשהיא עם עיניים אדומות.
מרוב שהיא הייתה עסוקה בהכנות ובריצות, היא הגיעה למסיבה מותשת לחלוטין, וכתם קטן של רוטב על השרוול + שני ילדים בוכים שאיבדו את הסבלנות שלהם כבר באוטו.
ומה עם מיכל?
מיכל הודיעה מראש במייל ב'השב לכולם' שהיא לא יכולה לעזור בהכנות כי היא עמוסה ועסוקה, ומאוד תשתדל להכין קינוח. בסוף היא באה עם הקינוח עליו דיברה בדיוק בזמן, עם שמלה מגוהצת ללא רבב, מתוקתקת, נינוחה, מחויכת ורגועה. ביד אחת היא החזיקה את תבנית הקינוח, ובשניה, קופסת מתנה קטנה ואלגנטית.
במהלך המסיבה, אחד הילדים של מירי, שפך בטעות כוס מיץ ממש ליד השולחן של אמא. מירי, בעיניה העייפות, מיד קפצה עם סמרטוט והתחילה לנקות בהיסטריה, תוך כדי שהיא מתנצלת שוב ושוב כדרכה על כל תקלה שיכולה לקרות לכל אחד. אמא שלי הסתכלה עליה במבט חצי מאוכזב ולחשה לי באוזן: "נו, ראית מה זה? תמיד אצלה יש בלגן... היא פשוט לא משתלטת על העניינים".
חלפו כמה דקות, והבת של מיכל הקטנה מזגה לעצמה את הסלט הידוע של מירי, ולכלכה את השולחן הבוהק. אני זוכרת את מיכל נשארת במקומה בלי לחץ, ועכשיו לא להיבהל: אמא שלי הייתה המסנגרת על הבת שלה באוטומט.
ואז הגיע הרגע הזה: הזמן לפתוח את המתנות.
אמא שלי פתחה את קופסת הסבונים של מיכל, ופניה אורו. "אוי מיכל, איזה טעם מעודן ויקר יש לך! תראו את האריזה, תראו את הדיוק. רואים שהשקעת מחשבה עמוקה!". מיכל רק חייכה חיוך קטן, מלא ביטחון עצמי ואמרה: "בטח, אמא. מגיע לך הכי טוב שיש".
מירי ישבה בצד, אחרי שבועיים של בישולים, קניות, מצגות וסריקת תמונות בלילה, והפנים שלה פשוט נפולות. המצגת המטורפת שהיא הכינה עברה כמעט בלי התייחסות מיוחדת, אבל ה"סבונים של מיכל" הפכו לשיחת הערב.
באותו רגע נחתה עליי התובנה הפשוטה והמטלטלת.
כשאתה טוב מדי ועושה דברים מעבר ליכולות שלך על חשבון החיים שלך, אנשים מפסיקים להעריך אותך. למה? כי כשמירי עושה הכל, בלי גבולות ובלי תנאים, הנתינה שלה הופכת להיות ברירת המחדל של המשפחה. זה ברור מאליו שהיא תבוא, זה ברור מאליו שהיא תבשל, זה ברור מאליו שהיא תספוג את ההערות. ומכיוון שהיא לא מעריכה את הזמן והכוחות של עצמה, גם אמא שלי לא מעריכה אותם. היא נתפסת כמישהי "מבולגנת" שלא יודעת לנהל את חייה בצורה נכונה.
לעומת זאת, מיכל מציבה גבולות ברורים. היא מכבדת את עצמה, את הזמן שלה ואת האנרגיה שלה. כשהיא אומרת "לא", היא לא מתנצלת ולא מרגישה אשמה. ואם הבת שלה לכלכה את השולחן היא לא נבהלת. ואז, כשהיא כבר נותנת משהו קטן כמו קופסת סבונים, זה נתפס כאירוע נדיר, יוקרתי ויקר ערך. היא מייקרת את עצמה, ולכן הסביבה מתייחסת אליה כמו אל קריסטל עדין שצריך לשמור עליו ולא להעמיס עליו דרישות.
• • •
מאותו יום, הפסקתי לריב עם אמא שלי. הבנתי שהשינוי לא צריך לבוא ממנה, אלא ממירי.
באחת השבתות ישבתי עם מירי לשיחה והסברתי לה בעדינות: "מירי, את מלאך, אבל מלאכים שייכים לשמיים. פה בארץ, אם לא תלמדי להגיד 'לא' לפעמים ולשמור על הכוחות שלך ועל הילדים שלך, אף אחד לא יעשה את זה בשבילך. תתחילי להעריך את עצמך - והעולם כבר יעריך אותך בחזרה".
היא עוד לומדת את זה, זה לוקח זמן. אבל מאז, בכל פעם שאמא שלי מתחילה לשבח את מיכל על זה שהיא "נשמה טובה כי היא התקשרה לאחל שבת שלום מיום חמישי", אני פשוט מחייכת לעצמי ומבינה את שיעור החיים הכי חשוב שלמדתי:
מי שלא שומר על הגבולות של עצמו, שלא יתפלא אם כולם דורכים לו על הדשא...
התובנות שלי מכך הן חשובות לחיים:
התנצלות כרונית הופכת אותך לאשם בעיני הסביבה
כשמירי ממהרת להתנצל מיד כשמשהו משתבש (כמו כוס הפטל שנשפכה), היא בעצם לוקחת אחריות מלאה על ה"בלגן" ומסמנת את עצמה כאשמה. בפסיכולוגיה המשפחתית, התנצלות אוטומטית משדרת חוסר ביטחון ומזמינה ביקורת, היא מאותתת לסביבה שיש כאן "תקלה".
לעומת זאת, ילדים שנשפך להם מיץ זה פשוט חלק מהחיים. לו מירי הייתה מגיבה ברוגע, בלי דרמה ובלי להתנצל יותר מדי - היא לא הייתה מייצרת אצל החמות את התחושה ש"תמיד אצלה יש בלגן". מיכל, לעומתה, מחייכת בביטחון ולא מתנצלת על מה שקרה, מה שגורם לסביבה לקבל את ההתנהלות שלה כעובדה מוגמרת ולא כחיסרון.
נתינה אמיתית דורשת "מיכל דלק" מלא
להיות אדם טוב זה ערך נפלא, והעולם זקוק לאנשים כמו מירי. אבל יש הבדל עצום בין נתינה מתוך שפע לבין נתינה מתוך ביטול עצמי.
כשמירי עוזרת לכולם על חשבון הכוחות הפיזיים שלה, הבריאות שלה והשקט של הילדים שלה, היא לא באמת נותנת "בלב טהור" - היא נותנת מתוך שחיקה, לחץ ואולי פחד שלא יאהבו אותה אם היא תגיד "לא". נתינה כזו, שמגיעה ממקום מותש, בסוף מולידה בלגן, טעויות (כמו הכתם על השרוול או הילדים העצבניים) ומזמינה ביקורת.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לעומת זאת, אדם שטוב לעצמו תחילה - שיודע לנוח כשצריך, להציב גבול ולאכול ארוחה חמה בשקט - שומר על המשאבים שלו. כשאדם כזה בוחר להגיד "כן" ולעזור, הוא מביא איתו אנרגיה טובה, סבלנות ושמחה.
0 תגובות