משבר אנרגטי חסר תקדים חונק את קובה ומותיר מיליוני אזרחים ללא גישה לחשמל, דלק או גז בישול בסיסי. מחוץ לבירה הוואנה, הפסקות החשמל היזומות נמשכות כעת כעשרים שעות ביממה, והמחסור החמור הוביל למשבר הומניטרי קשה ברחבי האי.
הנתק המוחלט באספקת הדלקים החל להחמיר בעקבות החרפת הסנקציות האמריקניות, אשר עצרו כמעט לחלוטין את משלוחי הנפט החיוניים שהגיעו למדינה מוונצואלה וממקסיקו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בלב המשבר נמצאת העיר סנטיאגו דה קובה, העיר השנייה בגודלה במדינה, המוכרת היסטורית כערש המהפכה הקובנית. בקומפלקס מגורים מפורסם הכולל חמישה מגדלים בני 18 קומות, שנבנו לפני כארבעה עשורים כסמל להבטחת השגשוג של המשטר, המציאות הנוכחית הפכה לבלתי נסבלת.
המעליות במגדלים אינן מתפקדות, אספקת המים המרכזית משובשת, ותושבים רבים נאלצים לשאת על גבם חומרי בעירה מאולתרים כדי להכין ארוחה חמה.
בתוך הדירות, המחסור המוחלט בגז בישול מאז חודש ינואר האחרון אילץ את הדיירים לפנות לפתרונות קיצוניים ומסוכנים לבריאותם. רבים מהם מבעירים פחמים, זרדים, חתיכות קרטון ואפילו פלסטיק כחומרי בערה בתוך מטבחים סגורים, דבר הממלא את המגדלים בעשן סמיך ומחניק. "אני לא אמורה לבשל עם פחם, אבל אם אני לא מבשלת, אני מתה", מסבירה יוסימי קסטלנו, בת 58 הסובלת מאסתמה קשה, בעודה מנסה להכין ארוחת ערב דלה למשפחתה.
ההידרדרות המהירה של התשתיות מורגשת היטב גם בקרב הדור הצעיר בעיר, שנאלץ לנטוש את מקומות העבודה בעקבות השבתת התחבורה הציבורית. יואנדריס גרסיה, בן 33, איבד את מטה לחמו בחודש שעבר לאחר שחברת המיניבוסים שבה עבד השביתה את רכביה בשל מחסור מוחלט בסולר.
כעת, ללא הכנסה קבועה ובמציאות שבה אין דלק אפילו להסעת מזון, הוא נאלץ לצעוד קילומטרים ארוכים בכל יום אל המטעים המרוחקים, כשהוא חמוש במצ'טה, במטרה לחטוב עצים ולשאת אותם על כתפיו חזרה לביתו כדי שמשפחתו תוכל לבשל.
המגדלים הללו, שתוכננו בשנות השמונים עם טכנולוגיה מתקדמת העמידה בפני רעידות אדמה, כונו אז בפי התקשורת הממשלתית בתור "הפנים העתידיות של העיר". הדירות במתחם היוקרתי חולקו בזמנו כהוקרה למשפחות של לוחמי הגרילה המהפכנים ולעובדי מפעל הטקסטיל הענק הסמוך, שהיה מגאונות המערך הכלכלי הקומוניסטי.
כיום, אותה אוכלוסייה מבוגרת שנותרה במבנים הנטושים בחלקה, מוצאת את עצמה נשכחת מאחור, מטפסת ברגל עשרות קומות בחושך מוחלט, ללא סיוע ממשלתי וללא שום אופק לשינוי.
בעוד השמש שוקעת מעל סנטיאגו והעלטה העמוקה עוטפת את חמשת מגדלי הענק, מתאספים מאות דיירים בפארקים ובשבילים שבתחתית המבנים בניסיון לברוח מהחום המחניק שבדירותיהם.
בתוך החשיכה הסמיכה, החיים נמשכים בדרכים מאולתרות כאשר רוכלים מקומיים מנסים למכור נרות, גפרורים ובוטנים קלויים מתוך קופסאות מתכת שנועדו לשמור על חום המזון. עבורם, הוויכוחים האידיאולוגיים והאשמות ההדדיות בין הממשלות כבר מזמן אינם רלוונטיים, כפי שמסכם זאת פלו גונזלס, מתקן רהיטים מקומי: "אלו שבשלטון יודעים את האמת. התפקיד שלנו הוא לשרוד".
בכתבת 'ניו יורק טיימס' תוארה בציוריות השגרה היומית של האזרחים שהשתנתה לחלוטין, והפכה למרדף לילי מתיש אחר רגעי החשמל הבודדים שמספקת הממשלה באופן בלתי צפוי. תושבים רבים משאירים את מכשירי החשמל והאורות דולקים כדי להתעורר מיד עם חזרת הזרם, ולנצל את הזמן הקצר לכביסה ובישול.
"הלילה הפך ליום. כולם מתעוררים כשהאורות נדלקים כדי לכבס, לבשל – לעשות הכל", מספרת אחת השכנות במתחם, המתארת את העייפות הקיצונית האופפת את הקהילה.
המצוקה הכלכלית נותנת את אותותיה גם במסחר המקומי ובתזונת התושבים, כאשר מאפיות רבות המבוססות על תנורים חשמליים נאלצות להיסגר. היידי גומז סוארז, בת 63 המתגוררת באחד המגדלים, מספרת כי היא מתקיימת מארוחה אחת בלבד ביום ואיבדה משקל רב בתקופה האחרונה. "אם אין חשמל, אין לחם. ואם אין לחם, אני לא יכולה למכור אפילו שקית אחת", היא אומרת ביאוש בעודה אוספת חתיכות עץ ופסולת מהרחוב כדי להבעיר אש בדירתה.
המצב הפוליטי הפנימי רועש אף הוא, במיוחד לאחר שבשבוע שעבר הוגש בארצות הברית כתב אישום באשמת רצח נגד ראול קסטרו, בעקבות הפלת מטוסים אזרחיים לפני שלושים שנה. בעוד המשטר מאשים את המצור האמריקני בכל תחלואי המשק, גורמים בארצות הברית טוענים כי השחיתות וחוסר היעילות של הממשל הקובני הם המקור למשבר.
אזרחים רבים חשים תסכול עמוק מכך שכוחות הביטחון והמשטרה ממשיכים לקבל אספקת דלק סדירה, בזמן שהציבור קורס.
הדעות בקרב הדיירים במגדלים חלוקות לגבי האחראים למצב, ונעות בין נאמנות היסטורית למהפכה לבין קריאה חריפה לשינוי שלטוני מיידי. אניירמן קיניונס גויקוצ'אה, צבע בחברה ממשלתית, טוען כי "המערכת חייבת ליפול. הם חייבים ללכת. או לשנות את דרך החשיבה שלהם", ומוסיף כי הממשלה העדיפה לבנות מלונות פאר לתיירים במקום לשקם את תחנות הכוח. מנגד, אנטוניו נייטו פאנקו, לוחם גרילה קשיש, מאשים בעיקר את הסנקציות האמריקניות ומציין כי "חיינו כרגיל לפני שטראמפ עלה לשלטון. החיים שלנו היו יציבים".
עבור רוב האוכלוסייה המותשת, השאלות הפוליטיות הגדולות כבר איבדו מחשיבותן אל מול המאבק היומיומי על הישרדות בסיסית ואיסוף עצים לבישול.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
האכזבה וחוסר האונים מורגשים היטב בדבריה של החוקרת המקומית אאידה מוראלס, המציינת בציניות מרירה את מצבה המבודד של המדינה מוכת האסון. "אנחנו אי; אי אפשר ללכת לשום מקום חוץ מאשר לים. ואין מי שיעזור לנו", היא מסכמת את תמונת המצב העגומה של סנטיאגו.
0 תגובות