כשהתחלנו לברר על דבורה, בוגרת 'בנות אלישבע' ובעלת תואר במחשבים, נתקלנו לא פעם בתגובות שהעלו גבה. לפעמים זו הייתה התחמקות קלה משאלות ישירות על מידותיה של המיועדת, או מעבר לנושא אחר. פה ושם נשמעו גם מחמאות מאולצות למדי.
כל זה היה אמור כנראה לעורר סימן שאלה גדול. הוריי ציינו בפני את פריט המידע המטריד, אך אני, שכבר הייתי בן 24 ושבע אכזבות כרימון, בחרתי להתעלם. מבחינתי, העטיפה החיצונית של דבורה הייתה מספיקה בשביל להיפגש.
הפגישות עברו על מי מנוחות. היא הרבתה לדבר על עצמה, על העבודה שלה ותוכניותיה לעתיד, ואני שלא הייתי דברן גדול מטבעי דווקא נהניתי שהיא "לוקחת על עצמה" את עול השיחה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בפגישה החמישית היא הפתיעה אותי ממש כשפנתה אליי ישירות: "היית רוצה לסגור?". ידעתי שזה לא כל כך מקובל לעשות את זה בצורה כזאת, אבל תפיסת הפיקוד שלה דווקא ממש מצאה חן בעיניי. נתתי את ה"כן".
• • •
כמה ימים אחרי האירוסין התחלתי להבחין במשהו מוזר: היא הייתה קובעת בינינו כל דבר, אבל ממש עד לפרטים הקטנים.
זה אומר שאם היינו מחליטים למשל לצאת לאכול, היא הייתה מחליטה לאיפה אנחנו הולכים, מה אנחנו אוכלים שם ואפילו כמה טיפ ניתן למלצר.
בהתחלה כיבדתי כמובן את בקשותיה ולא עשיתי מזה עניין, אבל לאט לאט התחלתי להבין שזה הפך לדרישות ממש, שלא לומר פקודות.
כשניסיתי להתעמת איתה על זה ישירות, היא הגיבה בזעם, טענה שאני מעליל עליה עלילות. "אתה באמת רוצה לריב על זה עכשיו?", שאלה. האמת הייתה שממש לא רציתי, אבל הרגשתי שאני נכנס לבור שאין ממנו דרך חזרה.
כשההחלטות שלה על שנינו התחילו להשפיע על דברים רציניים באמת, כמו איפה נגור, עד לרמה של באיזה 'כולל' אני אלמד (הם לא נותנים מספיק כסף, תלך למקום רחוק יותר), הבנתי שאין לי ברירה. סיפרתי להוריי הכול.
ייאמר לזכותם שהם לא אמרו לי "הזהרנו אותך", כפי שהגיע לי באמת. במקום זאת הם תמכו בי בצורה הכי רגישה שיש, ואפילו לקחו אותי לרב שהבהיר לי שאין פה שום מקום לספק. "זה לא השידוך שלך, תבטל", הוא אמר חד וחלק. ביטלתי.
• • •
לקח לי אולי כמה חודשים עד שהצלחתי להתאושש מהחוויה הלא נעימה שעברתי, כמו גם מעצם העובדה שנכנסתי לסטיגמת ה"מבטלי שידוך" - סוג של הורדה רשמית בדרגה בעולם השידוכים.
חצי שנה בערך אחרי הביטול הציעו לי בחורה חדשה - פנינה, גננת במקצועה, שהגיעה מסמינר פחות נחשב מהקודמת ומבית יותר פשוט. יחד עם זאת, כל מי שהכיר אותה הילל את מידותיה בשבע שפות. "היא אולי הבן אדם הכי רגיש לזולת שהכרתי", תיארה חברה אחת.
בשבילי, שעדיין הייתי פגוע חרדה בכל מה שקשור למידותיה של הבחורה המיועדת, זה היה כמו מים קרים במדבר. "אני רוצה להיפגש איתה", הבהרתי.
סדרת הפגישות שלנו נראתה כמו אנטיתזה מושלמת לבחורה הקודמת. היא הייתה שקטה ועדינה, ותמכה בי כמעט בכל נושא. היה לה מין קסם כזה שגרם לי להשתפך בפניה כמעט מייד על הרבה תקריות שלי מהעבר, ביניהם גם זאת האחרונה עם דבורה.
"אני ממש מצטערת שהיית צריך לעבור את זה", אמרה לי בכנות. הרגשתי שהפעם אני במקום בטוח.
כמה ימים אחר כך התארסתי בפעם השנייה.
• • •
מיום האירוסין ידעתי דבר אחד בוודאות: הסבל שעברתי עם הבחורה הקודמת לא יחזור על עצמו פעם שנייה. היה לי חשוב לוודא שאני לא מוצא את עצמי באותה סיטואציה של חוסר אונים משתק, ודאגתי להראות שיש לי "סיי" בכל נושא, גם השולי ביותר.
מבחינתי זה עבד מצוין: היא זרמה פחות או יותר עם כל בקשה או גחמה מיוחדת שבאה מכיווני.
מהצד שלה, מסתבר, זה היה נראה אחרת. ככל שחלף הזמן ראיתי שהיא נעשית מדוכאת יותר, ממעטת בשיחה ונוטה להיעלם.
עם הזמן זה הלך ונעשה קיצוני יותר, כולל פגישות שתכננו והיא ביטלה ברגע האחרון, ושיחות טלפון שהיא סיננה פעם אחר פעם. בשלב מסוים הרגשתי שאני לא יכול יותר, והחלטתי להתעמת איתה על זה בצורה ברורה פנים מול פנים.
כששאלתי אותה מה השתנה, היא נשברה. "אתה השתנית", היא טענה בדמעות. "ואני יודעת למה".
בדקות הבאות היא שמה מולי מראה שהממה אותי לחלוטין: מסתבר שבמהלך החודשים האחרונים ערכתי לה שחזור כמעט מדויק של היחס שדבורה נתנה לי, ששבר אותי בצורה חסרת תקנה.
"לא שמת לב שאתה מחליט עלינו הכל, ואפילו לא מנסה להתייעץ איתי?", הטיחה בי פנינה. משראתה את שתיקתי הנדהמת הוסיפה: "אני בטוחה שהחוויה הלא נעימה שעברת הותירה עליך צלקת שהשפיעה עליך בצורה רצינית, אבל אני לא מוכנה לחוות את מה שאתה עברת מחדש. אני רוצה לסיים את מה שיש בינינו".
הייתי בהלם. השבר הכה אותי פעמיים ברגע אחד: ההבנה הפתאומית שהתנהגתי בדיוק באותה צורה אכזרית שהתנהגה אליי דבורה, והסיום הלא צפוי למה שהיה נדמה כמו ה"סיום הטוב" לסאגת השידוכים שלי.
לפני שעזבה את המקום אמרה לי פנינה בכנות: "עברת דברים לא פשוטים. אתה צריך לטפל בעצמך".
• • •
חשבתי על מה שהיא אמרה אולי חמש מאות פעם במהלך הימים הבאים. ההבנה שהטראומה שחוויתי עדיין לא מאחורי חלחלה לאט, אך בביטחון. ידעתי שהיא צודקת: אני צריך עזרה, לפני שאוכל לשים סוף סוף את העבר מאחוריי.
בסופו של דבר מצאתי את האומץ, ויצאתי לדרך חדשה.
0 תגובות