הוויכוח המסעיר בימים אלה את צמרת מערכת הביטחון סביב הטיפול בצעירים חרדים בגיל גיוס, חושף טפח מרתק ממארג היחסים העדין, המתוח והנפיץ שבין שני גופי האכיפה והביטחון המרכזיים בישראל.
בשבועות האחרונים נרשמה עליית מדרגה מדאיגה, כאשר בצבא דרשו מהמשטרה הכחולה לצאת למבצעים מרוכזים ולבצע מעצרים המוניים של חייבי גיוס ועריקים מהמגזר החרדי. הדרישה הצבאית החריגה נענתה בשלילה מהדהדת מצד הפיקוד המשטרתי, שנימק את הסירוב הרשמי במחסור חריף במשאבי זמן, מצוקת כוח אדם קשה, ותיעדוף משימות דחופות והכרחיות יותר לשמירה על ביטחון הפנים של אזרחי המדינה.
כלפי חוץ, שני הגופים ומפקדיהם מקפידים לאורך השנים לשדר חזית אחידה, ממלכתית ונקייה. ברגעי שיא, שיתוף הפעולה והתיאום המבצעי ביניהם הדוקים ומעוררי השראה - החל מהמאבק המשותף בטרור ובפשיעה הלאומנית, דרך חמ"לים משותפים בהפרות סדר המוניות, ועד למבצעים ביטחוניים מורכבים בלב אוכלוסייה אזרחית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אולם מאחורי הקלעים, מתחת למדים הלחיצים, ההיסטוריה הישראלית רוויה בחילוקי דעות חריפים, משחקי אגו עקובים מדם ותפיסות עולם מנוגדות שפרצו לא פעם אל פני השטח בפרשיות קשות שטלטלו את המדינה.
מדוד בן-גוריון ועד איתמר בן גביר
כשנה בלבד לאחר קום המדינה, הבין ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי המשטרה הכחולה חסרה את הכלים המבצעיים להתמודד עם גל המסתננים והברחות הנשק ששטף את הגבולות הפרוצים. הפתרון שלו היה הקמתו של "חיל הספר" – כוח לוחם ייעודי שנולד בתוך צה"ל, אך הועבר תוך זמן קצר לאחריות המשטרה. הסטטוס המשפטי שלו היה פתיל השהייה פוליטי: נקבע כי בשגרה הוא יפעל תחת המפכ"ל, אך בשעת מלחמה הוא יסופח ישירות לפיקוד צה"ל.
החיל החדש, ששמו הוסב במהרה ל"משמר הגבול" (מג"ב), הוגדר כחומת המגן של יישובי הספר והמתיישבים החדשים. אלא שהתפנית האסטרטגית הגדולה, זו שטשטשה לחלוטין את קווי המתאר בין הגופים, התרחשה לאחר מלחמת ששת הימים. עם כיבוש השטחים, יחידות שלמות של מג"ב הוכפפו ישירות לפיקוד המרכז ולפיקוד הצפון של צה"ל. השוטרים בירוק קיבלו אחריות מלאה לשליטה באוכלוסייה הפלסטינית, להשלטת סדר ציבורי ולביעור קני התנגדות חמושים. בשנת 1971 נכנסו כוחות מג"ב גם לרצועת עזה, במקביל למשימות ההגנה השוטפות על "הקו הירוק".
המכפיל הקטלני של המשטרה הכחולה
עם השנים, ככל שהטרור החל לחדור עמוק יותר לתוככי הערים בישראל, עברה האחריות הרשמית לביטחון הפנים לידי משטרת ישראל. כדי לעמוד במשימת הענק הזו, בוצע מהלך של "החזרת כוחות": פלוגות מג"ב הועתקו מיהודה ושומרון אל תחומי הקו הירוק כדי לשמש מכפיל כוח קריטי עבור המשטרה הכחולה, לצד קבלת האחריות הרגישה על אבטחת נמלי התעופה והים.
כוח האדם של מג"ב הוגדל באופן דרמטי, והארגון פיתח יכולות קומנדו עצמאיות לחלוטין עם הקמתן של שלוש יחידות המסתערבים (ימ"ס) באוגדת איו"ש, ברצועת עזה ובירושלים. השינוי המבני העמוק ביותר נרשם בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה וההתנגשויות הקשות בין אזרחי ישראל הערבים לבין כוחות הביטחון. משמר הגבול שודרג ושולח ישירות אל מוקדי החיכוך המדממים ביותר – כאשר על אף היותו משויך רשמית למשטרה אזרחית, הוא פעל בשיטות עבודה, אמצעים ותפיסות בעלי אופי צבאי לכל דבר ועניין.
הפיצוץ הפוליטי: לפרק את המנגנון?
האבולוציה המרתקת הזו, שהפכה את מג"ב לצבא קטן בתוך משטרה, הגיעה לשיא פוליטי ומשפטי חסר תקדים עם חתימת ההסכמים הקואליציוניים בין מפלגת עוצמה יהודית לליכוד. סעיף 90 להסכם קבע דרמה של ממש: ניתוק מוחלט של משמר הגבול ממשטרת ישראל, הפיכתו לשירות ביטחוני עצמאי במעמד דומה לשירות בתי הסוהר (שב"ס), והכפפתו הישירה לשר לביטחון לאומי.
הרעיון הדרמטי לפרק את המבנה ההיסטורי ולנתק את המדים הירוקים מהמשטרה הכחולה לא נולד בחלל ריק. הוא הגיע על רקע צורך פוליטי דחום לתת מענה לתחושה ציבורית רווחת של אובדן משילות, פשיעה גואה ואכיפה חסרה. ואולם, הניסיון לחתוך את צינור ההזנה שבין המפכ"ל למג"ב הצית ויכוח סוער חסר תקדים בצמרת הביטחונית. קצינים בכירים בדימוס ובהווה הזהירו כי פירוק זרוע הלחימה של המשטרה יותיר את המשטרה הכחולה נכה ומחוסרת פלוגות סער ברגעי חירום לאומיים, ויהפוך את הסוגיה המאתגרת של הביטחון האישי לשדה קרב פוליטי מסוכן.
משימת הבדיחה של משאבי האכיפה
הכוח המשטרתי הנוכחי בישראל אינו מספיק, באופן מבני ועמוק, על מנת למלא בצורה סבירה את המשימות המורכבות והחיוניות המוטלות לפתחו. המצוקה הזו אינה עניין של תחושה; היא מתבטאת מדי יום במשימות השגרה השוחקות ברחובות, וצפה בעוצמה הרסנית בכל פעם שמתרחש אירוע שחורג מהשגרה היומיומית.
היקף כוח האדם הקיים במשטרת ישראל מצומצם משמעותית מהרף הנחוץ בהשוואה לכל מדינה מערבית מתוקנת. מדובר בכשל מערכתי מתמשך שמייצר מציאות בלתי אפשרית: כל חריגה קלה מהשגרה – ובעיקר בתחומי הפרות הסדר הציבורי, הפגנות המונים, אירועים ביטחוניים או אסונות המוניים – מחייבת מיידית "קניבליזציה" של כוחות. הפיקוד המבצעי נאלץ לבצע העתקה דחופה של שוטרים ובלשים מיחידות המלחמה בפשיעה, מתחנות השכונה וממערך התנועה, רק כדי להשליך אותם כ"כיבוי שריפות" למשימות הבוערות.
על הרקע הזה, הציפייה של צמרת צה"ל והדרג המדיני ממשטרת ישראל לבצע גלי מעצרים המוניים ומתוכננים נגד אלפי צעירים חרדים, שכל חטאם הוא היותם עריקים ולא משום שחוללו הפרות סדר בפועל, מתבררת לא רק כטעות טקטית, אלא כאבסורד מקצועי שאינו מתקבל על הדעת. מבחינה משטרתית טהורה, מדובר בהסטת משאבים קריטיים ממלחמה בפשע המשתולל ובטרור הפנים, לטובת משימת שיטור אזרחית-פוליטית שאין לה קצה ואין לה תוחלת.
החור השחור של המדינה: המשטרה חוטפת את האש
שני הגופים המוסדיים החמושים היחידים במדינה המודרנית הם צה"ל ומשטרת ישראל. ייחודם המוחלט, המבדיל אותם מכל ארגון אחר, הוא בכך שהם הגורמים היחידים המורשים על פי חוק להשתמש בסמכות הכפייה ובכוח הזרוע של הריבון. אלא שבמדינת ישראל, חלוקת הגזרות ביניהם מייצרת עיוות אסטרטגי מסוכן.
הנקודה המרתקת, והמדאיגה ביותר, שיש להתעכב עליה היא שתפיסת הביטחון הלאומי הרשמית של מדינת ישראל – זו שנכתבה ונוסחה במשך עשורים – פשוט אינה כוללת פתרונות תורתיים למצבי קיצון פנימיים, כמו למשל מלחמת אזרחים. הצבא מתוכנת להביט החוצה, אל מעבר לגבול, והתוצאה היא שבכל פעם שהחברה הישראלית איימה להתפרק מבפנים, הדרג המדיני "זרק" את תפוח האדמה הלוהט הזה ישירות לידיה של המשטרה.
כך קרה באתגר הפנימי הקשה ביותר שידעה המדינה: פרעות אוקטובר 2000 במגזר הערבי. בזמן שהמדינה בערה, צה"ל נותר מאחור והמשטרה היא שנשלחה אל קו האש לבצע משימה צבאית לכל דבר – להשיב את הסדר החברתי על כנו מול אלפי אזרחים זועמים.
כך קרה גם בפרשה הכאובה והמצלקת של תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. הקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת אריאל שרון קבע אז כי משטרת ישראל, ולא צה"ל, תהיה הכוח המרכזי שיישא על כתפיו את עול הפינוי הפיזי של אלפי המתיישבים מרצועת עזה ומצפון השומרון. הדרג המדיני הבין שצה"ל, כ"צבא העם", עלול להתפרק מסרבנות אם יתבקש לפנות אזרחים, והעדיף להקריב את חוסנה של המשטרה ולשלוח אותה למשימה הלאומית המורכבת ביותר בתולדותיה.
לכל אלה יש להוסיף את אתגר המלחמות. בעשורים האחרונים, אירועים ביטחוניים זוהו בעיקר עם לחימה בטרור, אך המלחמות האחרונות הציבו בפני המשטרה המודרנית אתגרים חסרי תקדים בחזית העורף.
תחת מטרים של אלפי טילים, השוטרים הפכו למגיבים הראשונים – הגוף שנדרש לתת מענה מיידי לאזרחים במצבי המצוקה הקשים ביותר, בזמן שהצבא עסוק בתמרון המלחמתי בחוץ.
רצון העם מול שיגעון הגיוס – האבסורד של מעצרי העריקים
על רקע הניצול המסיבי של כוחה המצומצם של המשטרה למשימות לאומיות, הדרישה הנוכחית של צה"ל לבצע מעצרים המוניים של צעירים חרדים חייבי גיוס, מייצרת דרגת קושי מהחמורות – ואולי החמורה ביותר – שידעה משטרת ישראל מאז הקמתה.
הסיבה לכך אינה רק טכנית או לוגיסטית, אלא נורמטיבית: המשטרה מתבקשת להפעיל כוח אגרסיבי, מעצרים ועיכובים נגד אוכלוסייה שבעיקרה איננה אוכלוסייה עבריינית.
הבלשים והשוטרים, שמורגלים לרדוף אחרי רוצחים, סוחרי סמים וגנבים, עשויים למצוא את עצמם נשלחים לבתי כנסת ולישיבות כדי לעצור תלמידי חכמים שחטאם היחיד הוא סירובם להירשם בלשכת הגיוס.
המילכוד הזה הופך למקומם עוד יותר כאשר בוחנים מה הציבור הישראלי באמת דורש ומצפה מהמשטרה שלו. סקר עומק מקיף שנעשה בקרב הציבור על ידי סמית יעוץ ומחקר בע"מ עבור המשרד לביטחון פנים, חושף תמונת מצב חד-משמעית לגבי סדרי העדיפויות האזרחיים:
במדרג הראשון והעליון: הציבור דורש מהמשטרה באופן מובהק טיפול בלתי מתפשר בעבירות אלימות, בפשיעה ברחובות ובביטחון האישי היומיומי.
במדרג השני (בפער קטן מאוד מהראשון): מניעת פיגועים חבלניים וטרור פנים.
במדרג השלישי והרביעי: מאבק בעבירות תנועה, קטל בכבישים ותאונות דרכים.
אף אזרח בישראל לא סימן בסקר העומק את הציפייה שהמשטרה תבזבז את כוח האדם המדולל שלה על מרדפים בסמטאות בני ברק ומאה שערים. כאשר צמרת צה"ל לוחצת על המשטרה להפוך לקבלן הביצוע של חוק הגיוס, היא לא רק פוגעת ביעילות המבצעית של המשטרה – היא פועלת בניגוד מוחלט לאינטרס הציבורי ולביטחון האישי של כל אזרח במדינה.
מלכודת הזעם ברחוב החרדי
בסופו של מאמר כדאי לחזור ולהיות ריאליים, הדיון המלומד על "מטרות האכיפה" כבר מזמן אינו עניין מחקרי – הוא הפך עם הזמן לפצע פתוח, מדמם ומלא זעם שמאיים להחריב את טיפות האמון האחרונות שעוד נותרו בין המגזר החרדי למול לובשי המדים.
כאסטרטגיה, אולי משטרתית או צבאית, מוקדי המתיחות המרכזיים אינם עוד ההפגנות הסוערות בצמתים, אלא שינוי שיטת הפעולה המבצעית.
ברחוב החרדי מאשימים את המשטרה בכך שנטשה את תפקידה הקלאסי כמגן אזרחי, והפכה לגוף המוציא לפועל "מבצעי מארב" חשאיים ויזומים, שנראים כלקוחים מעולמות התוכן של לחימה בפשיעה קשה.
תצפיות מתוחכמות, חסימות פתע ומעקבים ליליים בכבישים בהם מרבים צעירים חרדים לנסוע – כל אלה מופנים כעת כלפי מטרה אחת: לכידתם של חייבי הגיוס.
התמונות של בחורי ישיבה הנשלפים מבתיהם או ממוסדות הלימוד ומוסגרים כעבריינים בסיומו של המצוד ישירות לידי המשטרה הצבאית, מייצרות ברחוב החרדי תחושה קשה של ציד אדם.
התנהלות זו נתפסת במגזר כחציית קו אדום חסרת תקדים. הזעם הציבורי אינו מופנה רק כלפי הדרג המדיני שחתם על הגזירות, אלא ישירות כלפי פיקוד המשטרה, שמואשם בכך שהוא "נותן את ידו" והופך מרצונו לקבלן הביצוע של הממסד הצבאי.
עבור חברה שרואה בלימוד התורה ערך עליון, הפיכתם של שוטרי ישראל ל"לוכדי עריקים" בשירות צה"ל היא שבר מוסרי שאי אפשר לרפא.
כאשר זהו הלך הרוח ברחוב, הפיצוץ המלא הוא רק עניין של זמן. המשטרה, שנמצאת ממילא בנקודת שפל מבחינת משאבים וכוח אדם, מוצאת את עצמה בעין הסערה של אירוע שאותו היא לא יכולה לנהל, ובו היא לא מסוגלת לנצח.
בסיומו של יום, המארבים המתוחכמים אולי מייצרים כותרות, אך הם בעיקר מקרבים את החברה הישראלית, בצעדי ענק, אל סף התהום של מלחמת אחים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ואולי זו הבנה מחודשת על מה שאנו יודעים תמיד: אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.
0 תגובות