עבור הנשיא דונלד טראמפ, השליטה אינה רק כלי עבודה אלא כמעט צורך קיומי. השאיפה שלו ששום דבר לא יחמוק מידו, ושהוא ורק הוא יקבע את סדר היום העולמי, מתנגשת לא פעם במציאות הפוליטית המורכבת. בעוד שאיראן, למשל, נראית כמי שמכתיבה תנאים ומאתגרת את המעצמה החזקה בתבל לעיני העולם, נדמה שהנשיא מוצא את הפורקן לחוסר השליטה הזה במקום אחד: במקלדת.
כשהמציאות בשטח חומקת ממנו, טראמפ עובר למתקפה וירטואלית. מדובר באינפלציה חסרת תקדים של פוסטים: רק בחודש האחרון פרסם לא פחות מ-565 פוסטים, משלום אזורי ועד השמדת ציוויליזציות לסירוגין, ממוצע של כ-18 ביום. כשליש מהם נכתבים בין שתיים לארבע לפנות בוקר - שעון אמריקה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לא לחינם מומחי שינה משווים את הרגלי הפרסום שלו לאלו של "מתבגר עם טינה". נדמה שהצורך לשלוט בנרטיב בכל מחיר הוא הדרך שלו לפרוק את חוסר האונים מול זירות שבהן אינו תמיד זה שקובע את הכללים.
אלא שטראמפ אינו הנשיא האמריקאי הראשון שסבל מ"מחלת שליטה". בעבר היו נשיאים שאנשי הכוורת פתרו את הדחף הזה בדרכים יצירתיות, כמעט פסיכולוגיות.
אחד מהם היה לינדון ביינס ג'ונסון. ג'ונסון, אולי לא פחות מטראמפ, הורגל לשליטה מוחלטת, הצורך הזה הגיע עד לפרטים הקטנים ביותר בסביבתו הפיזית, עד כדי כך שצוות המטוס הנשיאותי נאלץ למצוא עבורו פתרון הנדסי מבריק ומפתיע.
לינדון ביינס ג'ונסון נולד ב-1908 בבית חווה קטן בסטונוול, טקסס, וגדל בסביבה כפרית וצנועה שעיצבה את דמותו כפוליטיקאי ממולח ומחוספס, שלימים יהפוך לנשיא ה-36 של ארצות הברית.
ג'ונסון היה דמות "גדולה מהחיים", אדם שהורגל לשליטה מוחלטת בכל צעד ושעל בחייו ובחיי הסובבים אותו. קומתו המרשימה, שהתנשאה לגובה של 1.90 מטר, בהחלט תרמה לאישיותו הדומיננטית ודרשה לא פעם התאמות מיוחדות בסביבתו הפיזית.
ביאכטה הנשיאותית Sequoia הוא לא הסתפק בסטנדרט הקיים והורה להגביה את התקרות בשלושה אינץ' כדי למנוע חבטות ראש מיותרות, ואף דאג להנמכת רצפת תא המקלחת. גם מסעותיו הדיפלומטיים הציבו אתגר למארחיו שהתקינו עבורו מיטה מיוחדת הכל כדי להבטיח שיוכל לישון בנוחות למרות גובהו הרב.
"טיפול ג'ונסון": אמנות ההכנעה במרחק אפס
אם היה כלי נשק אחד בארסנל של לינדון ג'ונסון שהיה קטלני יותר מכל רוב פוליטי, הרי שזהו "טיפול ג'ונסון" טכניקה שחצתה את הקו שבין שכנוע פוליטי לבין פלישה פיזית ופסיכולוגית ברוטאלית.
עבור אלו שמצאו את עצמם בצד המקבל של הטיפול, החוויה הייתה מאולצת בואכה כופה.
השיטה התבססה בראש ובראשונה על קומתו המאיימת. ג'ונסון, שהתנשא לגובה מרשים, ידע להשתמש בגופו כדי להטיל מורא. הוא לא הסתפק בדיבור מרחוק; הוא היה רוכן מעל קורבנו, פניו מרחפות במרחק סנטימטרים ספורים מאלו של בן שיחו. לא פעם הוא היה אוחז בדש הבגד של האדם, מחזיק בפרק ידו או טופח על כתפו בחוזקה, הכל כדי להבטיח שהמטרה לא תוכל לחמוק מהמטח המילולי.
אך "הטיפול" לא היה רק עניין פיזי. ג'ונסון היה אמן של רגשות: בתוך דקות ספורות הוא יכול היה לעבור מחנופה קיצונית לנזיפה קולנית, מבכי קורע לב לתביעה חסרת פשרות. הוא ידע בדיוק מהן נקודות התורפה של כל סנאטור או פקיד, והשתמש בהן כדי לכופף את רצונם לשלו.
הוא האמין שאין אדם שאי אפשר לשבור אם רק מתקרבים מספיק חזק ומדברים מספיק מהר. אך למרות כל הכוח, השליטה והיכולת לכופף גנרלים וחוקים, היה מקום אחד שבו ג'ונסון הוטעה לחלוטין. עד יומו האחרון הוא לא ידע שכפתור משמעותי אחד ב"אייר פורס 1" שמר על סוד סוד שכמעט כל הסובבים אותו הכירו, מלבד נשיא ארצות הברית בעצמו.
אדון השמיים
ברבות השנים הפך מטוס ה־Air Force One, לאחד הסמלים המובהקים ביותר של עוצמת ארצות הברית. הוא אינו רק כלי תחבורה, אלא מרכז פיקוד מעופף, מעין הרחבה ישירה של האישיות הנשיאותית גם לשמי שמיא.
עבור לינדון ג'ונסון, המטוס שימש זירה מושלמת להפגנת שליטה כמעט מוחלטת. הוא התייחס אליו כאל מרחב שבו הוא קובע כל פרט, עד רמת הסנטימטר, לעיתים ממש כטייס במושב האחורי .
טייסו האישי, גנרל ג'יימס קרוס, מתאר בספרו "סביב העולם עם לינדון ביינס ג'ונסון" כיצד ג'ונסון לא הותיר מקום לסמכות אחרת, גם לא של הדרגים הצבאיים הבכירים. הוא היה נוזף בצוות כשדברים לא התנהלו בדיוק לפי רצונו. במקרה אחד, כאשר התעוררו קשיים לוגיסטיים, הטיח בקרוס: "אני לא מבין למה אנשי חיל האוויר תמיד מוצאים דרך להרוס לי את התוכניות".
לא פעם איבד ג'ונסון את סבלנותו כשלוח הזמנים לא התקדם לפי רצונו. באירוע אחר, כאשר מטוסו של גנרל מסוים נתקע בבוץ במסלול נחיתה בחוותו, הוא רתח וציווה על קרוס, שהיה אז בדרגת מייג'ור, "לפטר את הגנרל" ולהרחיק אותו מהחווה לצמיתות.
הצורך בשליטה הגיע לשיאו כאשר ביקש להמריא בערפל כבד לפגישה עם האסטרונאוט ג'ון גלן, למרות שכל תקנות חיל האוויר אסרו טיסה בתנאי ראות אפס. כשקרוס הסביר שהחוקים אינם מאפשרים זאת, ג'ונסון התפרץ: "אני לא מבין למה כל הקולונלים והגנרלים האלה לא נותנים לי את מה שאני צריך! תתקשר למפקד חיל האוויר ותגיד לו שאני חייב לטוס".
אחת התלונות הקבועות שלו נגעה לטמפרטורה בתא הנוסעים. בתוך דקות היה עובר בין קצוות: קר מדי, ואז חם מדי. צוות המטוס מצא את עצמו במרדף בלתי נגמר אחרי מצב אקלימי שלא באמת ניתן להשגה.
כדי להתמודד עם הדינמיקה הזו, נולד פתרון הנדסי-פסיכולוגי מתוחכם: תרמוסטט דמה שהותקן בתא הנשיאותי, מנותק לחלוטין ממערכת בקרת האקלים האמיתית. לאחר מכן קיבל הנשיא תדרוך רשמי, שבו הוסבר לו כי המכשיר מעניק לו שליטה ישירה בטמפרטורה.
התרגיל עבד באופן מושלם. מאותו רגע, בכל פעם שהרגיש חום או קור, היה ניגש אל הכפתור, מסובב אותו לפי תחושתו, וחוזר למקומו מרוצה. בפועל, דבר לא השתנה במערכת, אך תחושת השליטה עשתה את שלה. הצוות, מצדו, זכה לראשונה בשקט תפעולי כמעט מוחלט.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
במוזיאון הטיסה בסיאטל ניתן עד היום לראות את המטוס ההיסטורי, לצד אותו כפתור מפורסם, עדות שקטה לאחת האשליות האלגנטיות של שליטה נשיאותית. ג'ונסון הלך לעולמו מבלי לדעת שהמכשיר שבו בטח יותר מכל לא היה אלא מנגנון מדומה, שתוכנן בקפידה כדי לאפשר לו להרגיש שהוא מחזיק בשמיים ביד אחת.
0 תגובות