הוא היה עילוי חסידי מבריק שגלש לכפירה קשה, הפך למיליונר, ואז איבד את הכל בנפילה אחת. רק כשהוא שכב מגובס מכף רגל ועד ראש בבית חולים, בלי יכולת להזיז אצבע, הוא גילה את הסוד הגדול ביותר של החיים: איך להרפות את האחיזה המתוחה, ולזכות בגן עדן עלי אדמות.
לפני מספר שנים קיבלתי לתיבת המייל שלי מכתב שצד את עיני באופן מיוחד. היה זה יהודי יקר שכתב לי מעומק הלב, תיאר שהוא מתגורר בצפון הארץ, והוסיף בקשה פשוטה: אם ביום מן הימים רגליי יוליכו אותי אל אזור הצפון ואהיה בעיר שלו, הוא ישמח יותר מכל לשבת איתי, לשתף, להתייעץ ולפתוח בפניי את סיפור חייו הסוער והמחזק.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הזמן חלף, והחיים, כדרכם, מובילים אותנו בנתיבים שלא תמיד תכננו מראש. לאחר תקופה מסוימת נדרשתי לנסוע למחוזות הצפון לצורך עניין מסוים, ונזכרתי באותו מכתב חם. שלחתי לו הודעה קצרה, כתבתי לו שביום פלוני אהיה בסביבתו לפגוש אותו.
הנסיעה הארוכה לצפון נתנה לי קצת זמן לחשוב. יש משהו בשקט של ההרים שם, שפשוט גורם לאדם להוריד הילוך ולהתבונן פנימה אל תוך עצמו. שמתי ברכב ניגון חסידי שקט, וחשבתי לעצמי על המכתב שלו.
חשבתי כמה סיפורים מטלטלים מסתתרים בעולם מאחורי דלתות סגורות, וכמה נשמות יקרות מסתובבות בינינו כשהן רק מחפשות קצת מנוח ונחמה לבטא את הכאב שלהן. הקלדתי את הכתובת שלו בוויז, ותוך דקות ספורות הרכב כבר החל לטפס בסמטאות של אותה עיר צפונית.
כאשר עצרתי את הרכב ליד היעד, מצאתי את עצמי עומד מול מחזה שלא ציפיתו לו. ראיתי וילה מפוארת להפליא, בת שלוש קומות, מבנה ארכיטקטוני מרשים המוקף בגדר גבוהה ומסוגרת, שנתנה תחושה של מבצר פרטי ומבודד.
המארח פתח עבורי את שער החנייה הפרטית שלו, ונכנסתי פנימה. הבית מבפנים היה התגלמות של פאר ויוקרה, רהיטים יקרים, אסתטיקה מוקפדת וניקיון מופתי ששידרו הצלחה כלכלית כבירה. אבל כפי שלמדתי מזמן, הפאר החיצוני הוא פעמים רבות רק מסך שמכסה על סערות פנימיות עמוקות מאוד.
יצאנו לשבת בחצר האחורית של הבית, ושם התגלה לעיניי גן עדן קטן של צמחים ופרחים. החצר הייתה מושקעת בצורה יוצאת דופן, מלאה בכל מיני סוגים נדירים של פרחים מרהיבים, שיחים מטופחים וצמחייה מיוחדת שהפיצה ריח מתוק באוויר הנעים של הצפון. התיישבנו על כיסאות נוחים, אחד מול השני, הסתכלתי על פניו של היהודי שישב מולי, וניסיתי לקרוא את תווי פניו ברובד עמוק יותר.
אך מה שתפס את כל כולי היו עיניו. היו לו עיניים עמוקות, עיניים שחורות ונוקבות שסיפרו סיפור שלם עוד לפני שהוציא מילה מהפה. ראו בעיניים הללו באופן ברור שהוא עבר לא מעט בחיים, שהוא ראה תהומות וטיפס מתוכם. הוא הביט בי, נאנח אנחה עמוקה שכאילו קרעה את חלל החצר, והחל לגולל את סיפורו המטלטל.
"גדלתי במשפחה חסידית מפוארת בניו יורק", הוא פתח ואמר בקול רועד. "אבי היה יהודי צדיק אמיתי, איש עובד השם בכל רמ"ח איבריו, ואמי הייתה אישה פשוטה, תמימה, חסודה וצדקנית. הבית שלנו היה בית של תורה ויראת שמיים אמיתית, וההורים שלי התנהגו אליי תמיד למופת, בחום, באהבה ובדוגמה אישית יוצאת דופן. ההתנהלות הביתית והדינמיקה המשפחתית הבריאה הזו העניקו לי בסיס חזק ומוצק לחיים, סוג של חוסן מנטלי שחשבתי שיגן עליי לתמיד.
אני, מצידי, השתדלתי מאוד להמשיך בדרכם הטובה. ניחנתי בכישרונות ברוכים, והייתי תמיד אחד ממצטייני החיידר שבו למדתי. כשעליתי לישיבה, המצב רק התעצם. הייתי נחשב לאחד מהבחורים המובילים, מה שקוראים בעולם הישיבות הבחורים השפיצים ביותר.
הייתי מקבל בכל מבחן את הציון מאה, שמרתי על סדרי הלימוד באדיקות ולא החסרתי דקה, וגם מבחינה חברתית הייתי דמות מרכזית והיו לי תמיד המון חברים סביבי.
אבל בתוך כל ההצלחה הזו, הסתתרה מידה אחת מגונה שהלכה וגדלה בתוכי, נגע הגאווה השכלית. בתוך ליבי פנימה, הייתי ממש בז למי שלא למד ברצינות. הרגשתי התנשאות עצומה כלפי בחורים חלשים יותר, ויותר מכך, אפילו לא הייתי מוכן לדבר איתם או להסתכל לכיוונם. חשבתי לעצמי בשכל הקר שלי, איזה בחורים חסרי שכל הם, איך הם מבזבזים את החיים שלהם על הבלים. הייתי חבר אך ורק של האליטה, של הבחורים הטובים ביותר שיושבים ולומדים יומם וליל.
החיים המשיכו במסלולם הזוהר. עברתי לישיבה גדולה, וגם שם שמרתי על מעמדי כמצטיין בלתי מעורער. בגיל תשע עשרה וחצי התארסתי, וזכיתי לקבל אישה מיוחדת במינה, טובת לב, נשמה טהורה ועדינה מאין כמוה. היא עשתה הכל, אבל ממש הכל, רק כדי שאני אוכל לשבת וללמוד בראש שקט, ששום דאגה מדאגות העולם הזה לא תפריע לי מלימודי התורה שלי.
חלפו ימים, ונולד לנו ילד ראשון. באותה תקופת זמן, המצב הכלכלי והפרנסה שלנו התחילו להיות קשים מאוד. הוריי היו אנשים עניים שלא יכלו לתמוך בנו, וחמי, שהיה עד אז איש מבוסס מאוד מבחינה כספית, פשט את הרגל בדיוק באותם ימים. מצאתי את עצמי מול שוקת שבורה. מכיוון שאני איש של מעשים, וניחנתי בראש חזק, חריף ומהיר, החלטתי להיכנס קצת לעולם העסקים כדי להביא טרף לביתי.
פתחתי חברה קטנה, ותוך חצי שנה בלבד, העסק החל להניב רווחים עצומים. המבנה החדש של חיי היה כזה שבו המשכתי ללמוד תורה ברוב שעות היום, ובחלק קטן מהזמן ניהלתי את הביזנס המשגשג שלי. הכל נראה מושלם.
חוץ מהלימוד והעסקים, אני אדם שאוהב מאוד לקרוא ספרים מכל הסוגים. יום אחד הייתי בביתו של אחד הסוחרים הגדולים שקנו ממני סחורה. ישבנו ודיברנו על עסקים, ופתאום ראיתי על השולחן ספר מסוים. שאלתי את הסוחר מה זה הספר הזה, והוא הביט בי במבט רציני ואמר לי: תקשיב, לא כדאי לך לקרוא את הספר הזה. אתה יהודי מאמין, חרדי, וזה ספר קשה שיערער לך את החיים, את תפיסת העולם שלך ואת כל היהדות שלך.
כששמעתי את דבריו, צחקתי בקול רם. אמרתי לו בביטחון עצמי מופרז: אותי הספר הזה יערער? כנראה אתה לא מכיר אותי, אתה לא יודע כמה אני חזק ביהדות וכמה קראתי ספרים בנושאים הללו. בזכות הידע הרחב שלי, אפילו החזרתי לא מעט אנשים בתשובה וחיזקתי רבים אחרים. אין סיכוי בעולם שמשהו ישפיע עליי. הסוחר שוב ניסה להניא אותי ואמר לי לעזוב את זה ולא לקרוא, אבל הגאווה שלי לא אפשרה לי לוותר. התעקשתי לקחת את הספר, ואמרתי לו שאחזיר לו אותו בשבוע הבא, בפגישה העסקית השבועית שלנו.
כמעט שכחתי מהספר, אבל ממש לפני כניסת השבת העליתי אותו מהרכב והסתרתי אותו בתוך הארון האישי שלי. אמרתי לעצמי, מדוע אני צריך לערב את אשתי במה שאני קורא? בשבת בצהריים, לאחר סעודת השבת, כשהבית היה שקט, הוצאתי את הספר והתחלתי לקרוא בו. אז עדיין לא ידעתי שמדובר בספר שנכתב על ידי אחד הכופרים הגדולים והמתוחכמים ביותר שקיימים היום בעולם.
קראתי וקראתי, ותוך כדי הקריאה הרגשתי שמדובר במידע שמזעזע אותי לחלוטין. הרגשתי שמשהו בתוכי מתחיל להתפרק, שהיסודות של הנשמה שלי זזים ממקומם. אבל משום מה, במקום לסגור את הספר ולזרוק אותו לפח, המשכתי לקרוא. הגאווה שלי, המחשבה שאני מבין ויודע הכל, שאני חסין לחלוטין וששום דבר לא יכול להפיל אותי מאמונתי, היא זו שדחפה אותי להמשיך לדפדף.
מאותו לילה, משהו נורא קרה לי. פתאום, בתוך השכל שלי, החלו לעלות מחשבות כפירה קשות ביותר. הייתי מזועזע מעצמי, הנפש שלי התחלחלה לחלוטין, שאלתי את עצמי מה קורה לי? אבל הייתי כל כך בטוח בעצמי ובשכל שלי, שאם קראתי משהו והבנתי אותו בצורה כזו, אז כנראה שזו האמת. הייתי שבוי באותה קונספציה ישנה שאומרת שאם אני מבין משהו בשכלי, אז אני צודק במאה אחוז. לא חשבתי אפילו לשנייה אחת ללכת לשאול, לברר, לבדוק מה אומרים החולקים על אותו ספר, לשמוע צד נוסף שיסביר לי היכן הסופר הזה טועה.
הגאווה הפילה אותי לחלוטין. נכנסתי למקום אחר, מקום חשוך. זו הייתה טראומה עצומה עבורי לאבד בבת אחת את כל מה שהכרתי והאמנתי בו מגיל אפס. מאותו רגע, במקום לחפש תרופה, התחלתי לקרוא אך ורק תכנים של כופרים שונים. אמרתי לעצמי ביהירות, הרי את הצד של היהדות אני כבר מכיר ישר והפוך, אני יודע הכל, אז אין לי מה לברר שם יותר. בוא נשמע רק את הצד השני. לא חשבתי לרגע שנכון שאני חכם, אבל אני לא יודע הכל, ויש בעולם גאונים ופרופסורים עצומים שמבטלים לחלוטין את כל הטיעונים שקראתי באותו ספר. וכך החלה ההידרדרות המהירה שלי במדרון החלקלק."
היהודי הביט בי בעיניים מלאות דמעות ואמר לי: "מרדכי, כן, עצוב לי מאוד לספר לך את זה, אבל התחלתי לחלל שבת בסתר, בחדרי חדרים. הפסקתי להניח תפילין, והורדתי את מינון הלימוד שלי בצורה משמעותית. אשתי הצדיקה שמה לב שמשהו עובר עליי, שמשהו פנימי השתנה, אבל היא לא לחצה. היא הכירה את המאמר המפורסם שכאשר בני ישראל חוטאים, חס ושלום, הם מסוגלים לרדת עד התהום העמוקה ביותר, וזה בדיוק מה שקרה לי.
הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. לחיות בשתי זהויות שונות, זהות דתית כלפי חוץ וזהות כופרת לחלוטין כלפי פנים, זה סבל בלתי אנושי. כבר השלמתי עם המחשבה שכולם ידעו מה קרה לי, אבל היה לי אכפת מאוד מאשתי ומהילדים שלי.
רציתי להגן על הנפש שלהם ועל יציבות הבית והחינוך שלהם. קשה להסביר את זה במילים, אבל כשאתה נכנס לתוך טירוף מערכות כזה, אתה פשוט לא מסוגל לעצור. הגעתי למצב שרציתי להתגרש מאשתי, רציתי לנתק את השלשלאות, לחיות את חיי כאילו אין מחר ולעשות כל מה שעולה על רוחי בלי דין ובלי דיין.
יום אחד קיבלתי החלטה. אמרתי לעצמי שאני מספר לאשתי הכל, פותח בפניה את מה שאני חושב ובמה אני מאמין. הכנתי את עצמי למלחמה, לצעקות, לגירושין מכוערים ולשבירת הכלים. בתוך תוכלי קיוויתי והחלתי שהיא תגיד לי שהיא רוצה להתגרש, כדי שאוכל לצאת לחופשי ללא ייסורי מצפון.
אבל אשתי הצדיקה פירקה אותי לחלוטין בלי להרים את הקול. היא הפתיעה אותי, ניצחה את השכל המתוחכם שלי עם הלב הטהור שלה. היא הביטה בי באהבה עצומה, חיבקה את נשמתי המיוסרת ואמרה לי: אני אוהבת אותך בכל מצב, ואני אשאר איתך תמיד. יש לי רק בקשה אחת אלייך, בבקשה אל תשפיע עם הדעות הללו על הילדים שלנו, אל תגיד להם כלום ותשמור על שלומם ועל התא המשפחתי שלנו. הבנתי ששום ספר כפירה בעולם, פילוסופי ככל שיהיה, לא מסוגל לעמוד מול העוצמה של הדמעות והאהבה הבלתי מותנית של אישה צדקנית. אמרתי לה שאני אנסה ואשתדל מאוד לעשות כך.
עברה עוד תקופה, והגלגל התהפך. העסק המצליח שלי התחיל לדשדש, העסקאות נכשלו אחת אחרי השנייה, ופתאום מצאתי את עצמי פושט רגל לחלוטין, עם חובות ענק שנשקו למיליונים. המשבר הכספי הזה שבר אותי לרסיסים, אבל המשכתי להתעקש בדרכי. מצאתי עבודה כשכיר יום, עבדתי בעבודת כפיים קשה, ובקושי רב הצלחתי להרוויח כמה פרוטות כדי להביא לחם הביתה. אשתי הצדיקה יצאה גם היא לעבוד כדי להציל את המשפחה, ואני המשכתי בעקשנות שלי, בלי תפילה, בלי שום זיק שיעורר אותי חזרה.
ואז הגיע היום ששינה את הכל. זה היה בסיומו של יום עבודה מפרך ומתיש במיוחד. הייתי עייף בצורה קיצונית, לא שמתי לב לצעדיי, ופתאום מעדתי והתגלגלתי לאורך כל גרם המדרגות של הבניין שבו עבדתי. הכאבים היו בלתי נסבלים, הצרחות שצרחתי באותם רגעים היו צרחות שלא צרחתי מעולם בחיים שלי. פינו אותי לבית החולים בבהילות, ושם גיבסו אותי מכף רגל ועד ראש. הצילומים הראו שמעבר לשברים הרבים בכל הגוף, נשברה לי גם עצם אגן הירכיים, פציעה קשה שדורשת תהליך שיקום ארוך ומורכב מאוד.
"היה זה לילה אחד בבית החולים", המשיך היהודי, וקולו נחנק מדמעות. "שכבתי שם בחושך המוחלט של החדר, כשרק הצליל המונוטוני של המוניטורים נשמע ברקע והכאבים פילחו את גופי. שם, בתוך חוסר האונים המוחלט, שמעתי לראשונה את הצעקה השקטה של הנשמה שלי. שכבתי מבלי יכולת להזיז את הידיים או את הרגליים. הייתי תלוי באחרים לחלוטין, אפילו כדי לאכול היו צריכים להאכיל אותי כפית אחר כפית, כי כל הגוף שלי היה כלוא בתוך גבס קשיח.
תחשבו על זה, מרדכי. האיש החריף הזה, שניהל חברות במיליונים ושכולם החזיקו ממנו גאון הדור שיודע הכל, שוכב קפוא בתוך גבס. זבוב קטן נחת לי על המצח באותו לילה, ואני, האיש החזק והגאוותן, לא הייתי מסוגל אפילו להרים אצבע כדי לגרש אותו מהפנים שלי! שם הבנתי מה זה אפסות.
בשעה המאוחרת הזו של הלילה, משהו עמוק בתוכי נשבר לחלוטין. זו לא הייתה נפילה של ייאוש, אלא הבחירה האמיתית שלי בהחלמה רוחנית ובשיקום הנפש מתוך כניעה מוחלטת לריבונו של עולם. פתאום התחלתי להבין שאין לי באמת שום שליטה על החיים שלי. הבנתי שאין לי שליטה על האמונה שלי, לא על הפרנסה שלי, לא על הבריאות שלי, לא על הזוגיות שלי, לא על הלחם שאני מכניס לפה, ואפילו לא על בריאות הנפש שלי.
בפעם הראשונה בחיים שלי חוויתי מה זה כניעה אמיתית. מה זה להבין שאין לך שום יכולת עצמאית להשפיע על המציאות שלך לבדך. הרגשתי שאני בסך הכל כלי בתוך יקום אינסופי, ושלמעשה אין לי מציאות עצמאית משלי כלל. וכאשר הבנתי והפנמתי את האפסות הזו, פתאום, כמו מעיין המתגבר, התחילה לחזור אליי האמונה העתיקה שלי. חזיתו בבשרי את הפסוק המפורסם 'מבשרי אחזה אלוקה'. חוויתי חוויה רוחנית מטלטלת שבה אתה רואה שאתה עצמך אינך כלום, ואז אתה מרגיש ומבין בצורה הברורה ביותר: נכון, אני כלום, אבל יש מישהו, בורא עולם, שהוא מניע את כל הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו.
כאשר האגו האנושי מתפוצץ לרסיסים, ואנחנו חווים סוג של מוות של האגו, האדם מגלה שאין לו שום שליטה, ומתוך החושך הזה הוא רואה ומבין שיש משהו הרבה יותר גדול ממנו שמנהל את חייו באהבה. כמובן שהאדם צריך לעשות השתדלות בחיים, אבל ההשתדלות הזו חייבת להיעשות מתוך הרפיה מוחלטת, מתוך ידיעה שהקדוש ברוך הוא רוצה שנעשה את הפעולה, אבל אין לפעולה שלנו שום השפעה אמיתית על התוצאה הסופית.
גם בספר חובות הלבבות כתוב שהאדם יכול לרצות בלבבו לעשות מעשים טובים, אבל היכולת להוציא את המצוות והמעשים אל הפועל תלויה אך ורק בהשם יתברך, אם הוא ימציא לו את הסיבות והכלים הנכונים לעשות אותם.
התחלתי לבכות בכי תמרורים על כל מה שעשיתי. הבנתי שהסבל שעברתי היה תיקון מדויק על כך וכשהייתי בחור צעיר ליבי לעג לאחרים על הרמה הרוחנית שלהם, ועל כך וכאדם נשוי הייתי בטוח בעצמי ובשכלי בצורה עיוורת. והנה, נכנס בי יצר הרע, לקח לי את האמונה, לקח לי את הכסף, לקח לי את החיים הנורמליים, והביא אותי למצב שבו אני אפילו לא מסוגל להזיז יד או רגל, ואני לא יכול לאכול מבלי שיאכילו אותי. שם, במיטת בית החולים, למדתי מנפילה חופשית זו מהי ענווה אמיתית, ואיך הגאווה מסוגלת להחריב לאדם את כל עולמו."
אני מספר את הסיפור הזה מפני שכל הסבל האנושי הקיים בעולם נובע אך ורק מדבר אחד מרכזי. מרגע שאנחנו נולדים ועד יום מותנו, אנחנו רוצים רק את מה שאנחנו רוצים, ואנחנו מסרבים להרפות, מסרבים לשחרר ולרצות את מה שהבורא רוצה עבורנו. אנחנו נוקמים, כעוסים, רודפים אחרי כסף, צועקים, דואגים ללא הרף, במקום להיכנע, להרפות, לשחרר ולהבין עם כל הגוף והנשמה שדי, הגיע הזמן להרפות את האחיזה המתוחה.
לא חבל על כל כוחות הנפש הללו שמתבזבזים לריק? הרי השם יתברך עושה ומנהל את הכל. מותר ואף רצוי להתפלל, לבקש, לבכות ולעשות השתדלות, אבל מיד לאחר מכן צריך לשחרר, להרפות את הלחץ, את הכעס, את האכזבה ואת השנאה. 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך'. שחרר את השליטה המדומה, תיכנע באהבה לבורא עולם.
מי שלא משחרר, גוזר על עצמו סבל רב וממושך לאורך כל חייו. יום אחד הוא מאוכזב, יום אחד הוא עצוב, יום אחד הוא מלא דאגות ויום אחר הוא פשוט מתפוצץ מבפנים. הפתרון היחיד לחיים מאושרים הוא לשחרר את האחיזה, להיכנע לבורא, לדעת באופן מוחלט שהוא עושה הכל לטובתנו העליונה, ולהיות כפי שדוד המלך אומר בתהילים: 'כגמול עלי אמו', לסמוך על השם בעיניים עצומות שהוא רק טוב ומיטיב.
כי המלחמה המתישה הזו והסירוב להיכנע למציאות שהשם קובע לא יביאו אתכם לשום מקום חיובי, הם רק יעשו לכם חיים אומללים ומלאים בייסורים קשים. תזכרו תמיד את הכלל הזה: ההתנגדות מביאה סבל, הכניעה מביאה אושר ושחרור אמיתי. מי שחי בצורה הזו, מי שמצליח להרפות, חי כבר עכשיו חיים של גן עדן עלי אדמות, וזוכה להתחבר לאין סוף ולמלא את תפקידו האמיתי בעולם הזה."
אחרי שאותו יהודי הרפה, שחרר את האחיזה והחזיר את המפתחות לאבא שבשמיים, בורא עולם לא נשאר חייב. הגוף החלים בצורה פלאית בניגוד לכל תחזיות הרופאים, החובות העצומים נסגרו בדרכים ניסיות שאי אפשר להסביר בשכל אנושי, והשפע הכלכלי חזר לחייו בגדול ובכפלי כפליים.
אבל הפעם, הווילה המפוארת הזו שבה אנחנו יושבים עכשיו בצפון היא כבר לא מגדל של גאווה שכלית. היא בית של ענווה ותמימות. היום הוא כבר יודע שהקירות הללו שייכים לבורא עולם, והוא רק אורח בעולם שמודה על כל נשימה ונשימה.
אחיי ואחיותיי היקרים, נשמות קדושות וגבוהות, ישבתי שם בחצר הצפונית המרהיבה, מול היהודי המיוחד הזה, הבטתי בפרחים שמסביב, והבנתי כמה הם יפים דווקא בגלל שהם לא נלחמים ברוח, הם פשוט נרפים, צומחים ומקבלים באהבה את השמש ואת הגשם שהבורא שולח להם במדויק.
כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמם נלחמים בחיים? בטוחים שהשכל שלנו יודע יותר טוב מכולם, מחזיקים את ההגה בכוח עד שהאצבעות מלבינות מרוב לחץ, כעוסים כשהדברים לא מסתדרים בדיוק לפי התוכנית שלנו, ונשברים כשהחומות השבריריות שבנינו קורסות לנו מול העיניים. הקדוש ברוך הוא לא רוצה לשבור אותנו, הוא רק רוצה שנשחרר את האחיזה המדומה שלנו. הוא רוצה שנבין שמתחת לכל הפאר החיצוני, מתחת לכל ההישגים השכליים והמדומיינים שלנו, יש נשמה פנימית שרק רוצה לחזור הביתה, לזרועותיו המלטפות והרחומות של אבא שבשמיים.
אני רוצה לתת לכם תרגיל קטן, נשמות גבוהות. ממש עכשיו, כשאתם מסיימים לקרוא את השורות הללו, תעצמו את העיניים למשך שלושים שניות בלבד. קחו נשימה עמוקה אל תוך הריאות, תשחררו את האגרופים הקפוצים שלכם, ותרפו את הכתפיים המתוחות.
תגידו בשקט לאבא שבשמיים: "ריבונו של עולם, אני מרפה מהלחץ. אני משחרר אליך באהבה ובתמימות את הדאגה של הפרנסה, את הדאגה על הילדים, את הפחדים מהבריאות. אני מפסיק לנהל את העולם במקומך. אני סומך עליך במאה אחוזים".
תעשו את זה עכשיו, ותראו איזה פלא עצום יקרה ללב שלכם ברגע אחד. איזה שקט יחליף את הסערה.
בואו נחליט היום, ממש ברגע זה, שאנחנו מפסיקים להילחם במציאות. נתפלל, נבכה, נעשה את ההשתדלות הקטנה והפשוטה שלנו, ואז נרים ידיים לשמיים ונבין שהכל נעשה מאהבה מושלמת עבורנו. תרפו, נשמות יקרות, תרפו את הלחץ, ותראו איך פתאום, בבת אחת, האור האינסופי של השמחה והשלווה האמיתית מתחיל לזרום לכם לתוך החיים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שבת שלום לכל יהודי יקר באשר הוא. שנזכה כולנו להרפות את האחיזה, לחיות חיים מלאי אמונה תמימה, ולמלא את הלב בשמחה אינסופית בכל רגע ורגע.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות