עניין בפרשה: פרסום שמותיהם של תורמים ונדיבים

ישנם מצבים שבסיפור הדברים אין כל גנאי, ואף ייתכן שהמספר התכוון לשבח את חברו, אך בכל זאת בגלל נזקים עקיפים שיכולים להיגרם לחברו, סיפור הדברים נאסר מכוח העוון החמור של לשון הרע. האם זה גם המקרה של פרסום שמותיהם של נדיבים ותורמים?

הרב יהודה שטרן | כיכר השבת |
הנגיד דן גרטלר. אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: י' בלינקו, אתר חב"ד COL)

הגמרא במסכת ערכין טו: אומרת כי המספר לשון הרע נגעים באים עליו שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית.

ובהמשך הסוגיא מבארת הגמרא את הפסוק "מוות וחיים ביד הלשון", שכל הרוצה לזכות בחיים, יש לו להשתמש בלשונו לדברי תורה, ומי שחס ושלום משתמש בלשונו לדיבורים אסורים, הרי הוא גורם מיתה לעצמו.

במהלך הסוגיא הגמרא מביאה דרשות נוספות על חומרת עוון לשון הרע, ומתוכן עולה כי כל אמירה שיש בה גנאי על חברו, או זלזול בחברו, הרי היא עולה לכדי האיסור החמור של עוון לשון הרע.

ישנם מצבים שבסיפור הדברים אין כל גנאי, ואף ייתכן שהמספר התכוון לשבח את חברו, אך בכל זאת בגלל נזקים עקיפים שיכולים להיגרם לחברו, סיפור הדברים נאסר מכוח העוון החמור של לשון הרע.

בהמשך הסוגיא בדף טז. אומרת הגמרא, כי אל לו לאדם לספר בשבח חברו, וזאת מתוך החשש שמתוך סיפור דברי השבח, יבוא הוא גם לאמירת דברי גנאי.

ומבאר רש"י כי אל לו לאדם להרבות בשבח חברו, משום שיש חשש שמא לאחר ריבוי דברי השבח יאמר המספר, כי אומנם בתחומים אלו ואלו יש לשבח את חברי.

אך בתחום אחר אין הוא כל כך משובח, וממילא דברי השבח יגררו אחריהם גם דברי גנאי האסורים באמירה.

עוד מבאר רש"י , כי ריבוי דברי השבח יכולים לגרום לאחד מן השומעים לקום ולומר, כי אין לשבח את פלוני בדברי שבח כה רבים.

משום שהוא מחזיק במידה באיזו מגונה, ופעמים מעשיו קלוקלים וכדו' וממילא מתוך דברי השבח יאמרו גם דברי גנאי האסורים באמירה מדין לשון הרע.

הרש"ש ביאר כי רש"י דקדק בלשונו וכתב שאין לשבח את חברו יותר מידי , ומתוך כך משמע שהאיסור הוא לומר דברי שבח רבים , אך אין הכוונה שאין לומר כלל דברי שבח על חברו.

וזאת משום שמצינו בהרבה מקומות בש"ס שחכמים אמרו דברי שבח על חבריהם, וכן איתא בגמרא עירובין יח: שאומרים מקצת שבח האדם בפניו, ואת כל דברי השבח שלא בפניו.

וממילא ברור שמותר לומר דברי שבח על חברו, אלא שיש לאמוד את שיעור דברי השבח, כך שלא יבואו השומעים או המספר בעצמו לידי אמירת דבר גנות.

כשיטת רש"י מצינו גם בדברי הרי"ף על מסכת שבת בדף לג: , שאין לומר יותר מידי דברי שבח על חברו , כי מתוך דברי שבחו יבוא גם לומר דברי גנותו.

הרמב"ם בהלכות דעות פרק ז' הלכה ד' פסק, כי אסור לשבח את חברו בפני שונאיו , משום שיש לחוש, שמא דברי השבח יגרמו לאחד משונאיו לדבר בו דברי סרה ודברי גנות.

ובהגהות מיימוניות כתב, כי מתוך פסק הרמב"ם משמע, שכל האיסור לומר שבח על חברו מוגבל רק למקרה שבו השבח נאמר בפני שונאיו.

אבל כאשר דברי השבח נאמרים בפני אוהביו, אזי מותר לכתחילה וללא כל חשש לומר דברי שבח והלל על חברו.

ומתוך הדברים עולה כי לכאורה נחלקו רש"י והרי"ף עם הרמב"ם, מתי אסור לומר דברי שבח על חברו.

לשיטת הרמב"ם האיסור מוגבל רק למקרה של שבח בפני שונאיו, אך לרש"י והרי"ף יש לאסור בכל מקרה שבו ריבוי דברי השבח עלולים לגרום למספר או לשומעים לומר גם דברי גנאי.

אבל מדברי החפץ חיים בהלכות לשון הרע כלל ט' סעי' א' ניתן להבין כי אין מחלוקת בין הרמב"ם לרש"י והרי"ף.

משום שהחפץ חיים פסק להלכה את דברי הרמב"ם, שאין לספר בשבח חברו בפני שונאיו, וכן פסק החפץ חיים את שיטת רש"י והרי"ף, שאין להרבות בשבח חברו אפילו בפני אוהביו, וזאת מפני החשש שמא אחד מן השומעים יבוא לספר בגנותו.

ואם כן מדברי החפץ חיים משמע שאין מחלוקת בין הראשונים אלא עומדות בפנינו כמה חששות. האחד הוא אמירת שבח בפני שונאיו והשני ריבוי דברי שבח גם בפני מי שאינם שונאיו.

בהמשך הסוגיא בערכין טז. אומרת הגמרא כי מהפסוק "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו "(משלי כז' יד') יש ללמוד כי פעמים אמירת דברי שבח וברכה על חברו, הם נחשבים כאילו אמר על חברו דבר גנאי וקללה.

ומביאה הגמרא דוגמא, כגון מי שמברך ומשבח את חברו על שאירחו בעושר ובשפע רב, ומתוך שמיעת דברי השבח מתקבצים אל המארח אנשים לא הגונים, אשר מסיבים למארח נזקים.

ומבאר רש"י בפירוש הראשון, כי מתוך פרסום דבר עושרו של המארח, אזי בית המארח יכול להיהפך לכתובת עבור גנבים וגזלנים.

עוד מפרש רש"י כי לאור פרסום דברי השבח ישמעו עניים וחסרי בית שהמארח פותח את ביתו וליבו וממילא הם יבקשו להשתכן אצלו ולבקש ממנו עזרה, ומתוך כך המארח יפסיד את ממונו.

הרבינו גרשום פירש כי פרסום דבר עושרו של המארח, יכול להגיע לידי השלטון והם עלולים להטיל על המארח מיסים ותשלומים שהוא אינו מחויב בהם.

על פי ביאור הראשונים דן האגרות משה ביו"ד חלק ג' סי' צה' האם מותר לפרסם או לגלות לגבאי הצדקה את שמות הנדיבים והתורמים

לפי הפירוש הראשון של רש"י ופירושו של הרבינו גרשום, שהחשש בפרסום עושרו טוב ליבו של המארח הוא שמא יבואו גזלנים או מחשש שהשלטון יטיל מיסים יתרים.

אזי סובר האגרות משה, שמותר לגלות את שמות הנדיבים לגבאי צדקה או לאיש הגון, אך אין לפרסם או לגלות לאינשי דלא מעלי.

אבל לפי הפירוש השני ברש"י שאיסור הפרסום הוא לאור החשש שמא עניים ונזקקים רבים יבקשו צדקה ועזרה, עד אשר המארח יאבד את ממונו.

אזי סובר האגרות משה כי יש לאסור לפרסם או לגלות את שמות הנדיבים, משום שיש לחשוש שמא הנדיב יתבייש ויתרום יותר מכדי יכולתו, ובכך יבוא הוא לידי הפסד ונזק.

אך כתב האגרות משה, כי חשש שמא הנדיב יתבייש ויתרום יותר מכדי יכולתו, נאמר דווקא בדבר מאכל וכדו' וכפי שעולה מביאור דברי הגמרא.

אבל כאשר מתבקשת מן הנדיב עזרה ממונית גדולה במיוחד, שהיא חורגת מנתינת הצדקה המקובלת, אזי רוב בני האדם אינם מתביישים לומר כי אין באפשרותם לתרום סכום כה גדול

וממילא במקרים אלו יהיה מותר לגלות את שמותם של הנדיבים והתורמים. ומתוך כך עולה כי במקרה שיש בו חשש, שמא הנדיב יתבייש לומר שאין באפשרותו לתרום וכדו' , אזי אין לגלות או לפרסם את שמו.

וממילא אם גם קיים חשש, שמעבר לבקשת הצדקה ייגרמו לנדיב נזקים אחרים, אזי אין לגלות או לפרסם את שם התורם.

הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר