בימי בין הזמנים נפשתי בירושלים, ובאחד הימים הגיעו בדואר הידיעון/ שבועון האזורי שכונתי, העובי שלהם לא בייש ספר סיפוקים מרתק וארוך, התוכן שלהם הציע שפע רב של דברים ואטרקציות ומוצרים, באמת רק להודות לה' על הארץ הטובה (אם כי שרוב הדברים מיובאים מחו"ל).
עניין אותי מה בסיכומו של דבר ההצעות שיש בחוברות באלו קטגוריות ההצעות, לקחתי דף ועט וערכתי טבלה, התייאשתי בעמוד 47 אבל עד לשם היה מגוון של דברים כאשר אוכל מהיר, ביגוד, וריהוט שוברים שיא ולוקחים את הגינס, וזה עוד היה כאמור לפני סיום הרבע הראשון של החוברת, כמובן שהחוברת מצונזרת עם ועדת קבלה כדת וכדין, (וביודעי באופן אישי שיש צנזורה חזקה באופן ברור וישנם פרסומים כגון של מוסדות לנוער בלתי קונבנציונלי וכדומה שהוועדה לא מאשרת לפרסם מטעמי יראת שמים ושמירה על הצביון).
באותם רגעים הפלגתי לילדותי זכורני כשהייתי אומר ש-"אני רעב" (בעיקר מיד אחרי הארוחה) היו שואלים אותי "אתה רעב או תאב?" דהיינו האם אתה רוצה סנדביץ' או ממתק, כשגדלתי התחלתי להתבלבל מה תאווה ומה הרעבה ומה ההבדלים ביניהם, האם אנחנו אוכלים לצורך רעב רק או גם להנאות סתמיות של הגוף?!
השאלה הזו היא הרבה יותר יסודית מאשר אכילת ארוחה או נשנוש כלשהו, היא שאלה של מבט על החיים, האם אנו זקוקים לצרוך רק את הדרוש לנו ברמה הבסיסית או שמא מותר לנו לצרוך יותר מהבסיס, מה מותרות ומה נדרש, והאם מה שנתפס בעדשה שלנו כמותרות זה גם כך אצל האחר, האם הדור הצעיר שגודל בחיים שכאלו שהכל בהישג בכף היד גם הוא בנוי על אותם ערכים שלנו, ושאלת השאלות היא האם הצורך שנוצר בעקבות המציאות מצדיק את הדרישה, או שיש להילחם בצורך כדי שלא תגיע הדרישה.
נזכרתי באנקדוטה מלפני כמה שנים דו שיח שהתרחש במשרד שלי:
הרקע: הורים שנקראו לוועדת משמעת של הבן שלהם בעקבות חריגה חמורה של הכללים בישיבתנו.
אבא לבן: מה יהיה איתך אנחנו כבר ממש מיואשים
בן לאמא: גם את מיואשת ממני?
אמא לבן: לא מיואשת, אבל שבורה וכאובה
תלמיד לאוויר החדר: האמת שגם אני שבור ומיואש מעצמי,
אני בתפקיד איש החינוך המוביל את הפגישה: התכנסנו כדי לחשוב איך ממשיכים אחרי שהבנו מה התחושות של כולם בואו נחשוב איך ממשיכים מכאן, מה יש לכם הציע
אבא: קודם כל חשוב לי להדגיש לכולם, הפעם הועדת משמעת הזו התאימה לי, לקחתי נופש ובאתי לרמת הגולן ועל הדרך את הועדת משמעת הזו ולבקר אתכם, אבל זה לא יקרה שוב בשום צורה אין לי את הזמן לזה העבודה שלי לא מאפשרת את הלוקסוס הזה.
בן לאבא: זאת אומרת שלא באת במיוחד לוועדת משמעת הזו שעוסקת בעתיד שלי כי אכפת לך ממני, אלא באת לחופשה בגולן ועל הדרך זה נכנס לך טוב בלו"ז, זאת אומרת העבודה שלך יותר חשובה ממני? הצרכים האישיים שלך יותר חשובים מהעתיד שלי? אז גם אני חושב כך בדיוק עלי והצרכים האישיים שלי גוברים על דרישות וחוקי הישיבה ולכן חרגתי מהכללים, אז אני ואתה שווים אבא, נכון?!
כמובן שניתן להתווכח ולהעיר על השיח הזה מהרבה כיוונים, אבל דבר אחד פשוט הנער המקסים הזה (שמאז עלה ונתעלה במעלות רבות) עשה חשבון פשוט מתוך דבריו של האב, חשבון של צרכים עכשוויים, ללא מבט לעתיד הרחוק, האבא מצידו עובד קשה כדי לפרנס את המשפחה וגם לשלם את השכר לימוד של הישיבה הנוכחית ולכאורה באמת הוא צודק לא יהיה לו עוד זמן להגיע בשביל זה... אז מי צודק??
יש צורך קיים שנוצר שבעקבותיו תגיע דרישה, ויש צורך שאיננו קיים אלא הוא קיים פוטנציאלית, בחוברת שהחזקתי השבוע עם מאות או אלפי פרסומות כמעט ואין חוברת של צרכים, אלא ברובו המוחלט זה חוברת עם צרכים פוטנציאלים, המוח השיווקי פרסומי מנסה להגיע לתאים במוח הלא פעילים ולגרום להם לרצות ולצרוך דברים שעוד לא חשבנו וידענו עליהם, "שולחן אליפסה מרובע בצבע אגוז קקאו עם קיפולי צד חדים ומעוגלים" תודו שמעולם לא חשבתם על כזה מוצר מיוחד, או "כסא משרדי צד מתכוונן מותאם קיץ וחורף על גלגלי מגנזיום מפלסטיק שאיננו מתקלה בסתו" וכך על זו הדרך.
לאמיתו של דבר- כאשר אני זקוק לקניית שולחן לבית שלי, אני כבר לבד יחפש חנות רהיטים וירכוש שולחן לפי הצרכים שלי, אבל עולם השיווק והפרסום עובד שעות נוספות להגיע אל תוככי המוח שלנו ולשכנע אותנו על צרכים שלא קיימים במודעות או בתת מודעות שלנו, ולשדר לנו שאנו זקוקים להם ובכך לייצר דרישה, וכשהדרישה תגיע הצורך הוא ברור, ואז גם פריסת התשלומים הנוחה תהווה חיזוק משמעותי לחגיגה הלא נצרכת.
כשאבא מצהיר בפגישה שהוא לא יבוא שוב הוא מייצר דרישה פוטנציאלית למשהו שלא קיים, ואדרבא כל מטרת השיחה- הוועדת משמעת הזו היא לגרום שלא נגיע לעוד שיחה שכזו, מלבד זה שהוא סדק את אחוזי ההצלחה האפשריים בס"ד משיחה כזו בשידור החוסר אימון בתהליך ההווה, הוא משוחח על מוצר שאין בו צורך כרגע, על מציאות מדומה (גם על זה הייתה פרסומת) ולכך הבן צודק כשהוא מדבר על הצרכי מותרות שלו כצורך חיוני כמו האבא שמדבר על תאוריות ודברים שכרגע אין בהם צורך.
ההבדל הגדול בין המקרים הוא- האם זה צורך שנולד מדרישה, או דרישה שנולדה מצורך!
בהחלט אין ספק שאנו בדור של שפע אפשר לצרוך יותר דברים ממה שצרכנו לפני כמה שנים, בורא עולם ברא את הדברים הללו כדי שנהנה מהם לפי צורכנו בהרחבת הדעת, אבל הצורך צריך לבוא באופן טבעי ממציאות החיים ולא בעקבות פרסומי חוצות או בעלוני תיבות הדואר, כשהצורך הוא טבעי זו לא תאווה, כשהצורך מגיע באופן לא טבעי ולא שבאמת זקוקים לו זוהי תאווה.
כשאנו עסוקים בבני נוער נכון לשנת 2021 שהשפע המטורף והעולם הבלתי מוגבל מונח בכף ידו של כל נער וקורץ אליו בעולם צבעוני ומגרה, צריך לחקור ולדרוש היטב ולא לשלול מהם כל דבר שלנו נראה כמותרות, כי יתכן שמציאות החיים שלהם דורשת דברים שלנו הם פחות או אפילו לא נצרכים וזוהי דרישה הבאה מהצורך ולא צורך הבא מהדרישה, והחוט דק.
אם היו שואלים את דור יוצאי מצרים האם מותר לאכול בשר סתם בארוחת צהרים של יום שני רגיל, לא קרבן, בשר לשם בשר כי בא לי לאכול בשר בארוחת הצהרים, התשובה שהינו מקבלים צעקות והפגנות: "שייגאץ צא ממחננו" בשר זה רק בקרבן! אבל כאשר בני ישראל נכנסו לארץ התורה אומרת להם מעכשיו אפשר לשחוט בהמה כדת וכדין ולאכול אותה סתם בארוחת צהרים... מה קרה? איך פתאום זה לא שייגאץ?? כי זה הפך לצורך! גם התורה מכירה בצרכים נולדים ומתירה דברים שאסרה בעבר!
דברים פרק יב פסוק כ
כִּֽי־יַרְחִיב֩ ה' אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר: כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר ה' אֱלֹקיךָ֘ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן ה' לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ:
הרש"ר הירש מנתח בצורה נפלאה את הצורך הנולד ואת הפתרון שהתורה מציעה
בתקופת המסע במדבר, כאשר העם כולו היה מצוי בסביבתו הקרובה של המקדש, לא הותר לאכול בשר תאוה, הוה אומר: היה אסור לאכול בשר בהמות הראויות לקרבן אלא אם כן הוקרבו כשלמים, ונמצא שהבשר היה יכול להיאכל רק כחלק שניתן לבעלים מן הקרבן. לפי השיטה הזאת הפסוק שלנו בא להתיר בשר תאוה עם כיבוש הארץ, ופסוק כא מנמק את ההיתר הזה בכך שהעם יגור מעתה בריחוק מקום מן המקדש, ההיתר לאכילה רגילה של בשר נמסר כאן ללא כל הגבלה:
בכל - אות נפשך תאכל בשר וכו' לפיכך אפשר ש"תאוה נפשך" ו"אות נפשך" מורה על דרישה שנולדה מן הצורך, והיא עצמה מודיעה על הצורך. ומסתבר שאותה הנמקה מפורטת של אכילת הבשר באה לשלול את תאוות הבשר של קברות התאוה; אותה תאוה היתה בלתי מוצדקת והיא הביאה פורענות בכנפיה.
אשר נתן ה' לך. נראה שתוספת זו באה ללמדנו, שהתורה לא רק התירה את האכילה הזאת אלא רוח התורה נוחה ממנה, והיא אף מתכוונת לכך שאדם ייהנה מאכילה חושנית, אפילו יש בה יותר מכדי סיפוק צורכי המזון גרידא, ובלבד שישמור על ההגבלות של התורה. אכילת "בשר תאוה" היא אחת מן המטרות שלשמן נתן לך ה' את "בקרך וצאנך".
לסיכום יאמר: ההבדל בין תאווה לצורך זו מה היה סדר הקדימות- הדרישה (הפרסום) או הצורך (הנוצר בעקבות המציאות)!
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין